איך הופכים מדבר לגן פורח?

חבר טוב אמיתי
מרמים אותנו. כל הזמן. הצבעים, הצלילים, המראות, התחושות. מספרים לנו באלף צורות על האושר המקווה שנשיג בעולם הזה. דוחפים אותנו בעל כורחנו, קטן כגדול, דל כעשיר, רפה כח כגיבור, אל תוך המירוץ עבור חומר. יותר חומר, יותר יופי, יותר עונג, ואנו משלמים בעבורם במיטב זמננו, בכוחות גוף ונפש, ומר מכל – בשיעבוד דעתנו.

על מה אנו חושבים? על מה אנו חולמים? מה מעסיק אותנו ומה מטריד את מנוחתנו? חומר. בגד ללבוש, מזון לאכול, בית לגור בו, פרנסה, בריאות, ושיהיה הכל בשפע ובנעימות, בלי מחסור. עם השנים הופכת משאלת הלב כמעט לאחת – להישרד. לעבור איכשהו את החיים בשלום, כלומר עם כמה שפחות מרירות. לגדל את הילדים בטוב, לראות נחת, להזדקן מתוך מינימום צער. מחריש את אוזנינו, מסמא את עינינו, מקהה את חושינו – העולם הזה רוקם נגדנו מזימות. מזימתו הגדולה ביותר – שיכחה. זוהי מהותו וזהו שמו: "עולם" מלשון העלם ("גם את העלם (העולם) נתן בליבם" (קוהלת ג' י"א). הן פיתויו ותענוגיו, הן יסוריו ומכאוביו, מסיחים את הדעת כל הזמן מדבר מה יקר מאוד, מהותי מאוד, נעלם מאוד במסלולי המירוץ אחר חומר ועוד חומר.

אלוקים
אפילו מי שמקיים את מצוותיו, גם מי שלומד את תורתו, עלול בנקל לשכוח אותו. "את זה תקבלו מאיתי", קורא רבי נחמן, "שלא להניח עצמו להעולם להטעות" (שיחות הר"ן נ"א). אל תתנו לעולם להטעות אתכם! כי "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ו מ ר ג י ש י ם אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם" כותב רבי נחמן, "מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם, ועל כן נחשב העולם כתוהו ובוהו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד').

איך יוצאים מן התוהו ובוהו והופכים את מדבריותיו לגן פורח? איך זוכים להסיר את הלוט, שהעולם מניח כל הזמן על פני ה'? איך מרגישים בלב את חיותו המדהימה, את יופיו האין סופי, את ממשלתו המפוארת, של יוצר בראשית? איך מהלכים בעולם כבני אדם, כברי דעת, כיודעי ריבונם ומשרתי רצונו באמת? איך זוכים להתאחד עם ה' בעולם מתעתע של ריבוי פרטים? על כל השאלות הללו נותן רבי נחמן תשובה אחת: "אך לזכות לזה, להיכלל בשורשו, דהיינו לחזור ולהיכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחוייב המציאות, זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ביטול, שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות הרעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהיכלל בשורשו" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ב).

להכניס את הקדוש ברוך הוא לחיים פירושו של דבר – לדבר איתו. "כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי" לימד רבינו. פעם אחת, כשהיה רבינו חולה, ביקש מנכדו שיתפלל בעבורו, והילד אמר: "ה', ה', עשה שסבא יהיה בריא". הנה כך בדיוק צריך להתפלל, אמר אז רבי נחמן, בפשטות ובתמימות כילד קטן (חיי מוהר"ן תל"ט).

לפרוש בפני ה' את כל הקורות, לבקש עצה, להתוודות על השגיאות, להודות על הישועות, לשיר, להלל, לשתוק, לבכות, ללחוש מילות אהבה. הכל, לבד לבד, ביני לבינו, רק באזניו. כך נירקם הקשר. כך ניבנה בנפשנו הכלי להכיל את אורו, ותודעתנו צומחת למקום שבו נוכחותו אינה זרה עוד. כך יורד ה' משמי שמים העליונים ומתחיל להיות שותף פעיל, יום יומי, בכל דבר בחיינו, קטן כגדול. כך מאיר אור בהיר יותר, אור של תכלית, על חיי היום יום ואפרוריותם. אור שמגלה תשובות מסוג אחר, עמוק יותר. אור שפותח כיווני מחשבה רדומים ונישכחים, מעמיד דברים במקומם הנכון, וביותר – אור שמנחם, מעודד, נותן כח להמשיך ודעת למה לשאוף באמת.

להתפלל על כפתור
על כל תחום ועל כל ענין – צריך לדבר עם ה', לבקש עצה וישועה. "והנה כבר ידענו, שבכל מה שעובר על האדם אין לנו בית מנוס כי אם אליו יתברך לבד. וכל כוונתו יתברך בכל מה שמביא על האדם, הכל כדי שיזכור בו ויתפלל אליו, כמו שכתוב: "וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני" ("עלים לתרופה" מכתב מ"ו).

מטרתה הנעלה של התפילה היא, כאמור, עצם הקשר עם ה', עצם ההרגל לשתף אותו בחיינו. אבל תוכנה ופרטיה של התפילה – כל דבר שבעולם, גם דברים שעשויים להיראות לנו קטנים ושוליים בעיני ה'. כותב רבי נתן: "וכן שמעתי אני גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד, שהיה קצת מוכרח לי, ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם, כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה, וגם כי לא היה מוכרח ביותר, ואמר (בלשון תימה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?!" (שבחי הר"ן רל"ג).

מדוע, בעצם, זה נראה לנו מוזר להתפלל על קטנות? האם הקדוש ברוך הוא גדול מידי עבור דברים קטנים? האם צרכינו הפעוטים לא מעניינים אותו מפאת שהוא כה מרומם וכה נישגב? מי שסבור כך שוגה באופן מהותי בתפישת האלוקות. במושגי בני האדם גדולה ורוממות פירושה התרחקות מן הפרטים הקטנים. כשאדם עולה לגדולה הוא הופך פחות זמין לאדם מן הרחוב, וכבר אי אפשר להטריד אותו בדברים קטנים. יש לו פקידים ושעות קבלה, לא כל אחד יכול לדבר איתו, לא בכל שעה ולא בכל ענין. אצלנו, בני האדם – הגדול מתרחק מן הקטן, לעיתים אף מתנשא ובז לו. לכן אנו עשויים לשגות ולהטיל תפישה אנושית זו של גדלות גם על הבורא. כה רם ונישא הוא, מה לו וליציר כפיו, אדם עשוי עפר? וכי הרהוריו או צערו של בן תמותה עשויים בכלל להעסיקו? מול אין סופיותו ניראות גם ההתרחשויות הגורליות של חיינו פעוטות ואפסיות.

אלא שגדולת הבורא שונה באופן מהותי מגדולת בשר ודם. "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו". גדולתו האין סופית איננה מגמדת בעיניו את הפרטים הקטנים. עולמו, כל יצירי כפיו, וכל ענייניהם וקורותיהם, עד לפעוטים ביותר – חשובים ויקרים בעיניו. מגלקסיות אדירות עד גרגיר חול בקצוי ארץ – לכל משמעות, חשיבות ומשקל. גדול מכולם הוא האדם שמכיר בבוראו, נושא אליו תפילה ומבקש את קירבתו, וכלשון רבי נתן: "כל העולמות עם כל עבודתם (הרוחנית) הגדולה שעובדים (גם הם, בדרכם) אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אין עולה (כלומר אינו נחשב) אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפילה אחת של בן אדם השפל הזה שבזה העולם" (עלים לתרופה מכתב ר"ב).

עולם עצום ורב ברא ה' והוא זן ומפרנס לכל. "בורא נפשות רבות וחסרונן". גם את הנפשות ברא, גם את החסרונות וגם את מילויים. במה, אם כן, שונה השפע שמקבל האדם, נזר הבריאה, מן השפע שמקבלים החיה, הבהמה, העוף והרמש?

תפילה!
רק האדם יכול וצריך להתפלל על חסרונותיו. תפילה היא הכרה במציאות המשפיע, תפילה היא התוודעות למי שבידו לתת ובידו לקחת, תפילה היא הבנה שאין כל הכרח טיבעי שאקבל את צרכי ושגם חוקי הטבע פועלים מכח רצון הבורא בלבד. כך, משמגיע אל המתפלל השפע המבוקש, הוא נושא בו גם איכות רוחנית, אלוקית. אכן, כל הבריות מקבלים מן ה' את מבוקשם, אבל השפע שמגיע אליהם נעדר אותו סוג מיוחד של איכות המכונה – תודעת אלוקים, קירבת ה', אור אין סוף. ניצוץ איכות כזה מזדמן רק למתפללים. מי שנשלם חסרונו על ידי תפילה חש ומרגיש קירבת אלוקים בכל דבר שהושפע לו. גם על ידי כפתור אפשר להתוודע אל ה'. הלא התפללתי על זה ואלוקים השלים חסרוני. באופן כזה הופכים עבור המתפלל גם פרטי החיים הקטנים והיום יומיים למענה על פניה, לפיסות אלוקות, לדו שיח מקסים ומתמיד עם מי שאמר והיה העולם.

מי שאינו מתפלל, אומר רבי נחמן, "אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, כל חיותו היא רק כמו בהמה שגם לה השם יתברך נותן לחמה. כי מאחר שאין הוא מושך את חיותו על ידי תפילה להשם יתברך, על כן כל חיותו היא כמו חיות בהמה ממש, כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דייקא" (שיחות הר"ן רל"ג). וכן פירש "הכותב" בעין יעקב את הפסוק (תהילים ב' ח') "שאל ממני ואתנה" – "על כל הדברים, הן על דבר גדול, הן על דבר קטן – תתפלל" (ברכות מ').

עוד מבוכה שעלולה לעלות בדעתינו בענין התפילה מעלה רבי נחמן: "למה אנו צריכין לתפילה? ו(הלא) השם יתברך יודע מחשבות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד), ידע איפוא את צרכי מתוך מחשבותי וימלא אותם. אמנם כך חקק ה' בעולמו, שדווקא הדיבור יהיה הכלי שעל האדם להכין על מנת לקבל את השפע (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד). יתירה מזו, מחשבותינו, לרוב, אינן בשליטתנו, ולו היה הקדוש ברוך הוא מתייחס לכל מחשבה שלנו, היה מצבנו בכי רע, כי אז עלולות היו להתגשם, חלילה, גם מחשבותינו הרעות. בחסדו, לימד אותנו ה' לבטא מחשבות בדיבור והורה לנו לבטא דווקא מחשבות חיוביות ודיבורים של דעת. עוד לימדנו שמה שבחרנו לדבר עליו יחשב כמציאות, הן בתפילה והן בדיבור עם בני אדם, ומה שרק הרהרנו בו אינו משפיע כל כך על המציאות. באופן כזה מקל עלינו הבורא את הבחירה, שהרי בדיבור קל יותר לשלוט מאשר במחשבה. על ידי בחירתנו החיובית נחסמת השפעתן הקטלנית של מחשבות שליליות, כל עוד אינן מבוטאות בפינו.

כשאנו פונים לה' בתפילה, הן במילים שסידרו לנו חז"ל והן במילותינו אנו, אנו משתמשים, בעצם, בחומרים קדושים מאוד: אותיות, מילים ומשפטים. חומרים אלו הם חומרי הגלם של הבריאה כולה, שכן בדיבור דווקא ברא, כביכול, הקדוש ברוך הוא את עולמו. "ו י א מ ר אלוקים יהי אור, ויהי אור" (בראשית א' ג'). לכן, כאשר אנו מבטאים בפינו צירופי מילים קדושות וחיוביות אנו שותפים לקדוש ברוך הוא בבריאת וחידוש עולמו. רק האדם, נזר הבריאה, קרוי "מדבר". בדברו מול ה' ובתפילתו לפניו, הוא יוצר בפועל כוחות של קדושה, דומים לאלו שיצר ה' בבריאת עולמו. בעזרת ה', שאליו הוא פונה, מתפשטים כוחות אלו בעולם, מפרים ומחיים אותו ואת כל אשר בו, ובודאי מחיים ומפרים את חייו של המתפלל עצמו.

(מתוך אתר "לב הדברים").