ברכת המזון

ברכת המזון הינה ביסודה הודיה למי שהמציא לנו את המזון, הכרת תודה על הארץ, על הברית ועל התורה. תודה לבורא המאפשר לנו להמשיך את חיינו ומעניק לנו שפע רב מידו הברוכה. אנו מודים על הטוב ועל החסד, על המיגוון הגדול של המזונות, על האפשרות לאכול ועל היכולת לכלכל את בני ביתנו. בציווי התורה (דברים ח', י'): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", כלולה הבעת תודה שעל כל באי עולם לאומרה, למי שהכל שלו ושמידו הפתוחה והרחבה הוא מעניק ברכה ליצוריו.

היפוכה של הכרת טובה היא המידה השלילית של כפיות טובה. משה רבנו וכל נביאי ישראל אחריו, ראו במידה זו את שורש הרע בהנהגת היחיד והציבור. הנביא אומר בראשית תוכחתו (ישעיהו א', ב'): "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". תכונה זו מדרדרת את האדם לדיוטא תחתונה, ששאר בעלי חיים אינם יורדים אליה: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ולעומתם: "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (שם ג').

ברכת המזון נאמרת לאחר אכילת פת. מן התורה הציווי לברך קיים רק כאשר האדם אכל לשובע, אולם חכמים קבעו לברך אפילו על אכילה שאין בה כדי שביעה.
ברכת המזון מורכבת מארבע ברכות. שלוש הברכות הראשונות הן מן התורה.
את הברכה הרביעית הוסיפו חכמים אחרי חורבן העיר ביתר.

הברכה הראשונה, ברכת הזן, כוללת הבעת תודה לה', על שהוא מעניק לנו בחסדו את המזון. ברכה זו נתקנה על ידי משה רבנו בשעה שה' הוריד מן במדבר לבני ישראל. הברכה השניה, ברכת הארץ, פותחת בנוסח: "נודה לך ה' אלקינו וכו'". בברכה זו מצויה הודיה לה' שהנחיל לנו את הארץ, הוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה. ברכה זו נתקנה על ידי יהושע בן נון בשעה שנכנסו בני ישראל לארץ. הברכה השלישית, ברכת בונה ירושלים, פותחת במלים: "רחם (נא) ה' אלקינו וכו'". כלולה בה תפלה לה' שירחם על עמו ישראל, על ירושלים ועל בית המקדש ושיבנה במהרה את ירושלים. ברכה זו נתקנה על ידי דוד ושלמה בשעה שנכבשה ירושלים ונבנה בה בית המקדש. בברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, מצויה הודיה לה' על הטוב שגמלנו, וכן תפילה לה' שימשיך להעניק לנו מטובו. ברכה זו נתקנה לאחר שהרוגי העיר ביתר ניתנו לקבורה, שנים לאחר מרד בר כוכבא.

לאחר ארבע הברכות, אנו מוסיפים משאלות לב הנוגעות לפרט ולכלל, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. בסיומן מבקשים אנו להתברך: "כמו שהתברכו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב בכל, מכל כל". יש בכך תזכורות לשלושת האבות שנתברכו במילה "כל". אצל אברהם אבינו נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כ"ד, א'). יצחק אבינו אומר לבנו: "ואוכל מכל" (שם כ"ז, ל"ג), ואילו יעקב אבינו מתבטא: "כי חנני אלקים וכי יש לי כל" (שם ל"ג, י"א). כל אחד מהאבות חש שקיבל מאת הבורא את כל מה שהוא צריך. התכונה המשותפת לאבות היא שהם הסתפקו במתת הבורא.

ברכת המזון מסתיימת בברכת השלום: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל". הפסוק החותם הוא: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". ברכת השלום כוללת את כל הברכות כולן.

החיוב להודות לה' ולברכו על הטובה שהוא מרעיף עלינו, קיימת לגבי כל מאכל וכל משקה. לאחר אכילת אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – מברכים "ברכה אחת מעין שלוש". ברכה זו היא קיצור של שלוש הברכות הראשונות שבברכת המזון. מברכים  "על המחיה" – על מיני מזונות (עוגות), "על הגפן" – על היין, "על העץ ועל פרי העץ" – על פירות משבעת המינים. על מאכלים ומשקאות אחרים מברכים לאחר האכילה או השתייה: "ברוך… בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים".

  * * *

עולמנו נוצר על ידי הבורא באופן שבתשתיתו מונחים החסד והעזרה ההדדית. חישוב קל מגלה רשימה ארוכה של אנשים שצריכים לעמול ולטרוח כדי שנוכל להנות מפרוסת לחם. ברשימה זו מופיעים החקלאים, המשווקים, האופים, האורזים, המחסנאים, המובילים ועוד. למעשה, לא רק אלו. האנשים שהוזכרו ברשימה זקוקים למכונות שונות, ואם כן, יש להוסיף לרשימתנו גם את יצרני המכונות, את מפעיליהן, את המתחזקים ואת המתקנים אותן, את ספקי הדלק ועוד. על אלו יש להוסיף את כל האנשים שלימדו והדריכו את החקלאים, האופים, המשווקים, המכונאים והנהגים, כדי שהללו יהיו בקיאים במלאכתם. כך מתארכת הרשימה, וכל זאת, כאשר מדובר רק בפת לחם. עתה צא וחשוב, לכמה פריטים נזקק האדם במשך כל ימי חייו, ותמצא שרשימת האנשים המסייעים לו, ושאלמלא הם, חייו כמעט לא היו חיים, היא אינסופית ממש.

אילו היה האדם בעל נפש, היה חייב להכיר טובה לכל אותם רבבות. אמנם זוהי פרנסתם ומלאכתם, אך מכל מקום הם מקילים את חייו ומנעימים אותם, ועל כך מגיעה להם תודה. יתירה מזו, חיובנו להכיר טובה אינו מצטמצם לאנשים בלבד. חיוב זה מקיף אפילו את הדומם. אמנם הדומם אינו פועל מאומה, ורק האדם משתמש בו לצרכיו, אך למרות זאת, לימדה אותנו התורה להוקירו.

כל ימיו מקבל האדם טובות מהקב"ה. איבריו המשוכללים פועלים כהלכה, האוויר מסופק לנשימתו ללא הרף, האור לעיניו והמזון למאכלו מוענקים לו תדיר. כל אלו מחייבים מסכת ארוכה של הודיה כלפי שמים, כפי שאמר דוד המלך, נעים זמירות ישראל: "ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו" (תהלים ק"ג, ב').

התשתית של חברה מתוקנת היא ההענקה, גמילות החסד מחד גיסא והכרת טובה כלפי עושה החסד, מאידך גיסא. יסודות איתנים אלו בונים חברה נאמנה וערכית, חברה לשם שמים.

הובא מאתר ערכים