בשמחה תמיד?

מי שמבלה את חייו ברדיפת הבלים ונסחף אחרי שאיפות חומרניות, סופו שיזניח את נפשו.

ניתן להשוות אדם כזה לבריכה רדומה: המים נראים שקטים, צלולים וטהורים, אבל בקרקעית מונח רפש. ברגע שהוא מתחיל להעמיד את כל חייו בסימן שאלה (זוהי תחילת התשובה), כשהוא מנסה להשתפר – הוא מטלטל את המים, הבוץ מעכיר אותם, וצלילותה של הבריכה נעכרת. ואז, אורבת לו אכזבה ולאחריה הייאוש…

התנסות מסוג זה מעמידה אותו במבחן (בגלל שרציתי להיות טוב עוררתי כזה רע…). כמובן שמצב זה דורש עידוד וחיזוק כדי שאדם לא ייפול בדעתו וייכנע לייאוש, חלילה.

ובכן, כשאנו מתחילים לדבר עם השם (התפילה האישית, התבודדות) המטרה היא להתרומם. אנו מטלטלים את קרקעית ליבנו, דבר שמעורר זיכרונות וריחות לא רצויים מן העבר, ואז אנו מרגישים שהכל רע ומר, ועשויים להיות מדוכדכים ועצובים.

זוהי מלכודת! ועלינו להישמר ממנה! אנחנו צריכים לדעת שדווקא העכירות והבלבול הם סימנים מובהקים להתקדמות. נצטרך, אם כן, להיאזר בסבלנות ולהמשיך להילחם עד שנגיע לצלילות אמיתית.

* * *

"קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני השם, שאי אליו כפייך על נפש עוללייך העטופים ברעב, בראש כל חוצות" (איכה ג).

קום ושיר באפילה, ויהיה לך אור! בתוך החשיכה, בחצות הלילה, שפוך ליבך וחפש את השחר. כשיפציר הבוקר, הסתכל אל השמים ודמעות שמחה יבצבצו בעיניך… תהיה מי שתהיה, איפה שלא תהיה – הקימה והשירה והציפייה יגרמו לך להרגיש עד כמה אבא מחכה לך ועד כמה הוא אוהב את קולך.

"כרום זולות לבני אדם" – אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. ומהם? התפילה.

בעולם של תכסיסים ומכשולים, של התחכמויות, ציניות, ספקות ואשליות – האמיתות הוודאיות ביותר הן גם הזנוחות ביותר. לכן, לעיתים קרובות, התפילות שהנחילו לנו אבותינו ואמותינו נעזבות או מוגלות לשורת החובות, אותן אנו מבצעים ללא התלהבות יתירה.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו מחדש להתפלל: שיחת האדם עם בוראו בהתבודדות – זוהי אמנם דרך ישנה מאוד, מכיוון שזו דרכם של אבות אבותינו ושל כל הצדיקים, עוד לפני הופעת הסידור כולם היו מתפללים בנוסח שלהם. אבל למרות הכל, זוהי דרך חדשה לגמרי! האם שמעתם על עוד מורה שיעודד כל אדם (ללא קשר לערכו המוסרי) להתחבר אישית ליוצרו? וכי כבר נאמרו אותן התחינות הנפלאות שהמצב הנוכחי גרם לנו לחדש כרגע?

בשמחה תמיד?

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כ"ג).

לב שבור ועצבות הם שני מצבים הפוכים: העצבות טומנת בחובה מרירות, כעס, תסכול ומרד כנגד מצבנו. לדעת רבי נחמן מברסלב, כמו שהשמחה נחשבה לחובה גמורה, להיות עצוב זהו חטא חמור. אולם, לב שבור זאת הרגשה אצילה של חרטה, כמו בן שמצטער על שלא מצא חן בעיני אביו ומשתוקק כמה שיותר מהר להתפייס איתו.

לב שבור נותן אפשרות להתחרט, ולכן להתקרב אל השם כדי להתפייס איתו.

אנחנו חיים בתקופה של בלבול. נדירים הם אלה שמצליחים להבדיל בין הגוונים הדקים של הרגשות, ועוד יותר נדירים הם אלה שמצליחים לכוון אותם ולהשתלט עליהם.

רבי נחמן הפך את השמחה לחובה קדושה ונלחם כל חייו נגד העצבות, הייאוש והדיכאון התוקפים את האנושות. הוא יעץ לשמור ללב השבור ולחרטה זמן מסוים וקבוע ביממה. ביתר הזמן – מוכרחים להיות שמח!

כשנשפוך ליבנו נוכח פני השם, במקום ובזמן הקבועים, אז נוכל לשבור את ליבנו ולהתחרט. ביתר הזמן לא ניתן לשום דאגה, אדוקה ככל שתיראה, להציק לנו.

איזה רעיון אדיר לחיות את 23 השעות הנותרות של היממה בשמחה, כשאנו אוסרים על עצמנו בצורה מוחלטת את החרדות. ואז, מגיע הרגע בו אנו שופכים את ליבנו לפני היחיד שמבין אותנו, שרוצה לעזור לנו וסולח לנו, בעוד אנו מתחרטים על שגיאותינו ומודים עליהן בפניו יתברך.