הוילון הורוד

הוילון הורוד, השקוף, המתוח על החלון הענק, מהווה אנטיתזה מושלמת לנעשה בתוך החדר רחב הידיים, שם מתמודדים אנשים יקרים עם מצב לא ורוד בכלל. טיפול נמרץ.

כשבנימין ביכלרמן בן ה-75 הוכנס לחדר טיפול נמרץ, רמז הקרדיולוג ד"ר אליהו שומרון לבניו הדאוגים, רמז הרבה יותר רחב מרוחב משקפיו, "הלב של אבא שלכם מגמגם קשות… נו, ואיך אתם אומרים, השם יעזור. ועכשיו תבינו מה שתבינו".

אבל יהודים מן הזן של הביכלרמנים, חמישה אחים אברכים לעילא ולעילא, מתרפקים בתפילה ובתחנונים הם ונשותיהם ובניהם וכל מוסדות התורה שסביבם, ומעתירים למי שהרחמים שלו, שיושיע את בנימין בן חנה גולדה, בתוך שאר חולי עמו ישראל.

"אסור לעזוב את אבא אפילו לא לשניה אחת. אנחנו מארגנים כאן רשימה מדויקת ומדוקדקת של תורנות ליד אבא, זה יוצא וזה בא, וכאמור בלילה כולנו כאן עד שאבא מתאושש בעזרת השם" מודיע ר' ראובן אריה, בכור הבנים. צעיר האחים יקותיאל נחמן, אברך מבריק מן הדרום, הודיע לאחיו כי בהסכמת רעייתו ובאישור ראש הכולל שלו, הוא לא יעזוב את מיטת האב משך כל היום, וישקוד כאן, בחדר טיפול נמרץ, על תלמודו. "חבל להטריח אתכם ולבטל תורה".

יקותיאל נחמן העדיף שאחיו הבוגרים, שניים מהם ראשי כוללים והאחרים – אחד מנהל ת"ת והשני ר"מ בישיבה חשובה – ימשיכו להרביץ תורה לרפואת אביהם. "אני אברך פשוט ואשתדל לא לבטל תורה. רעש והמולה לא מפריעים לי, תעשו תורנות ביניכם מי יחליף אותי בשעה חמש אחרי הצהריים. בחצות הלילה, כפי שהוסכם – ניפגש כאן שוב כולנו".

הצעתו נתקבלה בברכה.
השעה 12.00 בצהרים. יקותיאל נחמן התיישב ליד מיטת אביו, שלף מתיקו גמרא מסכת שבת, והחל לעלעל בה. דקה אחר כך נכנס איש צעיר וגבה קומה, חף מכיפה ומגולח למשעי, אוחז במיטת אביו הנדחפת לה אט אט לחדר טיפול נמרץ.

יקותיאל נחמן הבחין בשמו של החולה, צבי שטוץ, גיל 65, שנרשם בעט שחור וזוהר על גבי כרטיס החולה שהוצמד למראשות המיטה.
מתח ודאגה שידרו פניו של הצעיר  גבה הקומה, ששאל את ד"ר שומרון: "נו, מה עכשיו?" והדוקטור משיב לו באותה נוסחה מוכרת ושחוקה מרוב שימוש: "הלב של אבא שלך מגמגם קשות… איך אומרים הדתיים, השם ירחם!".

יקותיאל נחמן ביכלרמן חייך. מצאה חן בעיניו הגישה של הרופא, שהעמיד את עולם הרפואה בפרופורציה האמיתית שלו והעביר את ההכרעה – בסגנון שלו – לידי ההשגחה העליונה. בנו של צבי שטוץ התיישב בכסא הסמוך לצעיר האחים ביכלרמן.
"נעים מאד, שמי יקותיאל נחמן, אבא שלך שכן של אבא שלי…" שטוץ ג'וניור חייך במבוכה.
מכאן ואילך התפתחה לה ידידות מעניינת בין גיל שטוץ הקיבוצניק מהצפון, לבין האברך ביכלרמן מן הדרום. יום אחרי יום כבר שבועיים ישובים השניים זה לצד זה, סמוך לאבותיהם החולים, ומצפים לישועה.

"ראיתי שאתה קורא, מספר ולוחש באוזני אביך… מה בדיוק?" התעניין הקיבוצניק.
"וידוי. זה וידוי. כשאני מבחין שאבא קצת עירני, אני לוחש לו וידוי בו הוא מודיע לקב"ה שהוא מתחרט על עוונותיו וחטאיו, ומבקש שהיסורים יהיו כפרה מושלמת על פשעיו. כשנשמתו של אדם יוצאת אחרי וידוי, היא נקייה וזכה יותר, וברחמי השם אף מובדלת מכמה דינים חמורים של העולם הבא… וכמובן שכעת, שאמרתי עמו גם "קריאת שמע" זו קבלת עול מלכות שמים, וכאשר אומרים עם יציאת הנשמה "קריאת שמע" זה מקל עליה את הפרידה מן העולם הזה… זו מצווה גדולה מאד…".

גיל שטוץ הצעיר ביקש ללמוד על כך יותר. אחר כך ירד למשרד האחות הראשית עם הספר "גשר החיים" וסידור התפילה, וצילם את הוידוי "וקריאת שמע".

שעה 16.00 אחה"צ.
"אביך גוסס.. צר לי" כך לוחש ד"ר שומרון לשטוץ. "פעימות הלב איטיות וחרישיות, זה הסוף!".
הקיבוצניק הצעיר  אוחז בידו את הדפים, ומצטרף אליו ידידו האברך ביכלרמן. בהתרגשות רבה הם אומרים קריאת שמע, וידוי קצר, ושוב קריאת שמע ועוד וידוי. הצוות הרפואי מבצע החייאה. 30 דקות של מאבק חסר סיכוי.
"השם הוא האלוקים, השם מלך, השם מלך".

הרופאים בשלהם, והבן הקיבוצניק וידידו האברך בשלהם. אחרי שהרופאים אמרו נואש והלב פסק מלפעום, כיסה ד"ר שומרון את פניו של צבי שטוץ בסדין וניגש לחלון לפתוח אותו. הוילון הורוד נע וזע קלות.
"אבא, אבא…" בכה גיל שטוץ, מחובק בזרועות חברו האברך. ד"ר שומרון שמר על ארשת קפואה וניגש לטלפון לדווח.
"הלב שלו פועם!" צעק לפתע שטוץ. "דוקטור, תסתכל על המכשיר" קרא לעבר הרופא. הפעימות האיטיות והחרישיות הלכו והתעצמו להן אט אט… אחרי החייאה נוספת חזר צבי שטוץ לחיים. חצי שעה אחר כך הוא פקח עיניו, התאושש וחייך.
"שמעתי אתכם אומרים שמע ישראל" לחש החולה, שני הידידים אחזו בידיו של החולה ועיניהם ברקו משמחה.
השעה חמש ורבע אחה"צ. יקותיאל נחמן הציץ בשעונו. "אחי מאחר להחליף אותי… האוטובוס לדרום יוצא עוד רבע שעה. אשתי מחכה. גם הילדים".

"קותי, אני תקוע בפקק תנועה. לפי הערכתי אגיע תוך רבע שעה, אולי חצי שעה. סע לביתך. ניפגש בחצות" הודיע יונתן אחיו.
"בסדר, תזדרז, אבא דווקא הרגיש היום טוב. דיברתי אתו בבוקר כמה דקות. גם בצהריים הוא פקח עין".
בשעה חמש חמישים ושלוש נכנס יונתן ביכלרמן לחדר לטיפול נמרץ והביט בוילון הורוד. המיטה של אבא לא היתה שם.
"איפה אבא", הרהר "קותי אמר שהרגיש טוב היום, אולי החזירו אותו למחלקה הרגילה…" ניצוץ של תקווה  משמחת הבליח את ליבו.
"הרב ביכלרמן, גש בבקשה למשרדו של ד"ר שומרוןי", ביקשה אחת האחיות "הוא רוצה לשוחח עמך". יונתן ביכלרמן פתח את הדלת והתיישב.
"כן דוקטור".
"צר לי".
"מה… איפה אבא?"
"לפני עשרים דקות חלה נסיגה חמורה, הרעה במצבו. ניסיונות ההחיאה לא צלחו. לצערי אחיך יקותיאל לא היה כאן".
כאב עז פילח את ליבו של הרב יונתן ביכלרמן. "אבא נפטר ואף אחד מאיתנו לא היה לצידו. אוי! אוי! אוי! אבא לא זכה שתצא נשמתו עם קריאת שמע. כמה נורא. איי, איי, איי".

מיטתו של ר' בנימין ביכלרמן זצ"ל היתה מונחת עדיין בפינה צדדית בחדר טיפול נמרץ, מאחורי מחיצת בד ורודה. הרב יונתן חייג לאֶחָיו. "תגיעו בדחיפות".

ארבעת האחים תושבי מרכז הארץ ישבו דומעים בפתחו של חדר הטיפול הנמרץ, וספקו כפיים.
"איך, רבונו של עולם, איך יצאה נשמתו מבלי שהיינו כאן, מבלי שהיה מי שיאמר עמו קריאת שמע".
יקותיאל נחמן ירד מן האוטובוס באמצע הדרך, עלה על מונית ועדיין לא הגיע. הדלת החשמלית נפתחה, בפתח ניצב לו במלוא קומתו גיל שטוץ הקיבוצניק, כשלראשו כיפה לבנה. הוא הכיר את האחים החרדיים ולחש לעברם: "אני מצטער.. שמעתי קודם שאביכם היה איש צדיק".
"ומה שלום אביך?" שאל הרב ראובן.

"ברוך השם, הוא היה במצב של גסיסה לפני שעה ויותר. אחיכם יקותיאל ואני אמרנו איתו וידוי וקריאת שמע, והפלא ופלא, הוא חזר לחיים…".
"איי, איי, אבא שלנו לא זכה. אף אחד מאיתנו לא היה כאן כשיצאה נשמתו", גנחו האחים.

"לא זכה?" הקיבוצניק הגביה קולו "זכה ועוד איך זכה. ברגע שד"ר שומרון אמר לי שהוא גוסס, אחזתי בידי את הדפים המצולמים הללו, ואמרתי עם אביכם קריאת שמע לאט לאט, מילה במילה, כמו שיקותיאל לימד אותי. ואחר כך קראתי עמו את הוידוי הקצר ושוב קריאת שמע. ואפילו עם כיפה על ראשי שנתן לי אחיכם… ומי יודע, אני מקווה שהיא תישאר לי על הראש לתמיד".

כשהדלת החשמלית נטרקה לה, נותר  משום מה חרך קטן דרכו יכלו האחים להבחין בוילון הורוד מתנפנף ומתבדר לו באיזושהי רוח שחדרה לשם, אולי דרך החלון, אולי דרך הלב.