הכל שווה לי!

שמעתי לא מזמן את דבריו של הרב דוד שטרן שליט"א מבני ברק, על אברהם אבינו, כאשר השם הבטיח לו ששכרו רב, כמו שכתוב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו). אז טען אברהם אבינו ואמר להשם, איך יועיל לו כל השכר הזה אם אין לו בן להוריש לו אותו, כמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם וכו', מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר וכו' הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (שם). אלא שאז השם הבטיח לו שיהיה לו בן: "וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ וכו'" (שם). ואברהם אבינו, כאשר שמע את הבטחת השם, כפי שהתורה מעידה עליו, האמין בבורא ובהבטחתו בשלמות: "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם).

מה מיוחד בכך שאברהם האמין במה שהשם הבטיח לו? הרי זה מאוד ברור שכל אדם שהבורא ידבר אתו בדרך נבואה כזו ויבטיח לו הבטחה כזו או אחרת –בודאי יאמין לו! על זה אמר הרב שטרן שליט"א, שההבטחה של השם התקיימה רק אחרי עשרות שנים! ואילו אברהם אבינו היה בניסיון כל אותן שנים – ניסיון באמונה בבורא שבודאי יקיים את הבטחתו.

התבוננתי, על פי דבריו של הרב שטרן, בניסיון של אברהם אבינו. אכן, ניסיון גדול מאוד. אחרי שהשם הבטיח לו בן, מן הסתם, אברהם ושרה ציפו שהילד ייוולד שנה לאחר מכן, או שנתיים. אבל, הנה עוברת לה שנה ועוד שנה ועוד שנה… ואברהם אבינו מגיע כבר לגיל שמונים, לשרה מפסיק אורח הנשים, והישועה רק מתרחקת ונעשית יותר ויותר קשה להשגה. ובכל זאת, לאברהם אבינו לא היה שום צל של ספק בהבטחתו של השם שבודאי תתקיים!

אפשר שעל זה נאמר: "ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה". המילים "ויאמין בה'" אינן מדברות רק על רגע ההבטחה אלא מתקיימות כל הזמן, עד שנולד יצחק אבינו. ובכל הזמן הזה אברהם אבינו רק מאמין בהשם ובהבטחתו ללא כל סדק או פגם באמונה, לכן שיבחה אותו התורה ואמרה: "ויאמין בה' ויחשבה לו לצדקה".

וכשאנו קוראים בתורה על דברים שנעשו לפני אלפי שנים, אנו יודעים שהמסר הוא נכון גם לזמננו אנו. יש כאן חיזוק לכל אדם שמחכה לישועה: בין אם זה הבטחה מצדיק, או אדם שהתבודד במשך שש שעות על דבר מסוים (ועל זה יש הבטחה שזה בודאי יתקיים) וכן הלאה. והנה, הזמן עובר, השנים חולפות… והישועה מתעכבת. בנקודה זו אדם צריך לחזק את עצמו באמונה פשוטה שהתפילה/ברכה/פעולה אכן תפעל! אלא, שלכל דבר יש את הזמן המתאים לו – מתי זה יקרה, הן מצד העולם בכלל והן מצד האדם. הכל מסתדר עם כל מיני גורמים שרק השם יודע.

התפללת? התפילה תיענה! זה יקרה! כי כאשר השם מבטיח – הוא מקיים! כמו אברהם אבינו, שחיכה זמן רב והאמין בהשם. ואדרבה, זמן הציפייה וההמתנה לישועה מוסיף עוד תפילות, עוד כיסופים, עוד מצוות ועוד שפע רוחני. זה בונה לאדם עוד כלים, כך שהישועה תגיע טוב יותר.

לכן חשוב מאוד לדעת, וזהו כלל חשוב מאוד לחיים – ישנם דברים שרק השם יודע ורואה! ועל זה נאמר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּשָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם… (ישעיה נה). ואומר רבי נחמן מברסלב, שאדרבה, כך ראוי ונאה – שיהיו דרכיו של הבורא נעלמות ונסתרות משכלנו, ויהיו לנו קושיות על הנהגותיו. כי אם היינו מבינים את כל דרכיו, אם כן נמצא דעתו כדעתו ח"ו.

ועל האמונה המתבטאת בסבלנות וביכולת להמתין, בלי להתבלבל ובלי ליפול לספקות, אומר רבי נחמן את הנאמר בספר ליקוטי מוהר"ן (קנ"ה), שאמונה זה בחינת ארך אפיים, שהאדם אינו מתבלבל מהביטול והעיכובים שיש לו, הן בגשמיות ואפילו ברוחניות, שזה בחינת אמונה, בחינת ארך אפיים, עיין שם.

בגשמיות, קל יותר לאדם להבין שלפעמים הישועה מתמהמהת, עד לזמן והעת המתאימים לה שתבוא. למשל, אם אדם מתבודד שש שעות על קניית בית, בודאי שהוא פעל בתפילתו והיא התקבלה, אלא שעכשיו יתכן מאוד שיצטרך להמתין עד שיגיע הרגע המתאים והנכון לישועה. ובינתיים, אסור לו להתבלבל או לפקפק במה שעשה, או לחשוב אם זה התקבל ואם שמעו, ואם ואם… אלא להאמין באמונה שלמה בהשם ובישועתו שבוא תבוא, וימשיך להכין כלים וישמח בכל מה שהשם נותן לו בזמן ההמתנה הזה. כי זה ידוע, שבגשמיות אין לדחוק את השעה כלל! שהרי כל העולם הזה הוא הבל הבלים, חולף כחלום ואין שום עניין להתרגז משום דבר.

אולם, רבי נחמן מברסלב מחדש לנו דבר מעניין: אפילו ברוחניות, כאשר חסר לאדם דבר הנצרך לו ליהדותו, מתעוררת השאלה – האם הוא יכול להמתין? על זה אומר רבינו, שגם במקרה הזה יש לאחוז במידת האמונה והסבלנות, כי גם כאן מתגלה אמונתו של האדם – מי שיש לו אמונה יש לו ארך אפיים, גם בדברים הרוחניים שלא מסתדרים לו. כי גם ברוחניות, לכל דבר יש את הזמן והמקום הנכונים לו – מתי יהיה לו טוב להגיע למעלה זו או אחרת, מתי יתגבר על מידה או תאווה זו וכן הלאה. כי כל עוד אין לאדם את הכלים הנדרשים לקבל את החסר לו – זה יזיק לו מאוד!

אז איך נראה אדם עם אמונה וארך אפיים בעניין הרוחניות שלו? מצד אחד, הוא לומד ומתפלל, משתדל ומתאמץ בכל האפשרויות העומדות לרשותו. הוא לא מפסיק לעבוד ולהתקדם, להיות כרצון השם. ומצד שני, כשלא הולך לו – הוא שמח בחלקו! הוא מאמין שכך זה הכי טוב! גם העיכוב, גם המניעה, גם הכישלון. זו נקראת אמונה וארך אפיים, ולא מי שיושב בטל ולא עושה כלום (עיין בספר בגן החכמה, שם תמצאו הרחבה בעניין זה).

ומידת השמח בחלקו, לדעת להמתין לכ דבר בזמנו – אלה הם דברים השייכים לכוונה של חודש תמוז. שהרי, בכל חודש מכוונים במוסף, בשם ה', בצירוף אחר של שם הוי"ה, כמובא בסידורים. וכל צירוף יוצא מפסוק מסוים מהתנ"ך. את הכוונה של חודש תמוז אנו מקבלים מסופי תיבות הפסוק שאמר המן הרשע: "כל זה אינו שווה לי" – סופי תיבות שם הוי"ה בהיפוך. ויש בזה מסר גדול מדוע בחודש זה כוונת החודש מתקבלת מהמילים: זה אינו שווה לי.

כאשר אדם אומר 'כל זה אינו שווה לי', בגלל שלא הלך לו בדבר מסוים, אז באמת שום דבר כבר לו שווה לו. באמירה כזו הוא בעצם נופל לכפירה הקשה ביותר שיש. כי אם אדם עצוב בגלל חסרונותיו, אף שעצבות אינה מותרת בשום מקרה, על כל פנים, אפשר לעזור לו על ידי שמזכירים לו את הנקודות הטובות שלו, את השבתות אותן שמר, הפעמים בהן הניח תפילין, את המצוות והחסדים שעשה וכן הלאה. בדרך זו מחזקים ומשמחים אותו. וכשהוא שמח, אז אפשר להסביר לו שאם ישמח בחלקו ויעבוד את השם גם כשלא הולך לו, הוא ישפר את עצמו להבא ולא ייפול לייאוש חלילה.

אולם, כאשר אדם נופל לכפירה של 'זה אינו שווה לי' – אי אפשר לעזור לו! כי כל מה שתאמר לו כדי לשמח ולחזק אותו, כל שכנוע ותירוץ שתעלה בפניו, הוא בשלו – 'זה לא שווה כלום!'… תזכיר לו את המצוות, אבל הוא ימשיך לומר 'לא שווה!', כמו המן הרשע שהיה לו הכל, אבל רק בגלל שיהודי אחד לא השתחווה לפניו – שום דבר כבר לא היה שווה לו. דרך חשיבה זו נוגעת בהרבה אנשים. אם אדם לא מצליח במשהו, אז לא ההצלחות שהשיג בחייו לא שוות שלום. אם קרה לו משהו, מבחינתו הכל שקר ואפשר לוותר על כל היהדות וכו' חלילה. וזו, כמובן, חשיבה שמובילה לדפוס מקובע איום ונורא אצל האדם. והשיא, איך לא, שהוא גם שיא כפיות הטובה – שכל הטובות שהשם עשה ועושה לאדם אינן נחשבות בעיניו כלל! זה בדיוק ההיפך מאריכות אפיים, כפי שהוסבר לעיל, וההיפך מדרכו של אברהם אבינו – שלא ראה שום ישועה והיא אפילו עוד התרחקה ממנו על פי הטבע וההיגיון, אבל הוא שמח בחלקו, לא התלונן, לא התמרמר, שום סדק או פגם לא נוצרו באמונה שלו, הוא רק התחזק והמשיך לעבוד את השם במסירות נפש ובשמחה עצומה.

ל'כל זה אינו שווה לי' – אין שום תרופה. אין דרך לעקור דפוס התנהגות כזה מתוכנו. אלא, אם כן אדם לומד להכיר טובה, לומר תודה על הכל. דרך נפלאה ללמוד לעשות זאת נכתבה בצורה מפורטת ושווה לכל נפש בספר שעריו בתודה. כך אדם לומד לומר: הכל שווה לי! גם הרעות וגם החסרונות. על הכל לומדים לומר תודה רבה, משום שזו האמונה השלמה.

רק אם אדם יחליט להחזיר מלחמה מוחלטת, ולא בחרבות וכל סוגי הנשקים המוכרים, אלא רק עם מילה אחת – תודה! הוא יתחיל להיוושע, כפי ששמעתי ממאות אנשים שסיפרו לי שהיו בצרות נוראיות והשם ריחם עליהם – הם זכו לקרוא את הספר שעריו בתודה והבינו שכל הצרות והייסורים הפוקדים אותם, הם רק בגלל בכיינותם. בגלל שהם כל הזמן מתמרמרים ואומרים 'כל זה אינו שווה לי'. אך לאחר שקראו את הספר, כאילו הפכו את התקליט לצדו השני, והחלו להודות על הכל.

כוונת חודש תמוז, בו התחיל החורבן, וכפי שאני מסביר בספר שעריו בתודה – שכל גזירות החורבן נגזרו בגלל הפגם הנורא של בכיית חינם. לכן בחודש זה צריך לתקן פגם זה, את כפירת ה'כל זה אינו שווה לי' ורק להודות. לומר תודה כל הזמן. להאמין בהשם באמונה שלמה שהכל לטובה. לא להאשים אף אחד, לא את עצמך וכל שכן לא את בורא העולם חלילה. בדרך זו אדם יצליח לרפא את עצמו ויזכה להביא את הגאולה השלמה, במהרה בימינו.