ה"לוק" שלך

"נעים מאוד אני רוחמה", חייכתי אליה ולחצתי את ידה בחמימות. היא השיבה לי חיוך רחב. "נעים גם לי, סוף כל סוף מכירים את הפנים שמאחורי הקול", אמרה המנהלת בחיוך.

רשמית נפגשנו היום בפעם הראשונה, אך למעשה אנחנו מכירות עוד הרבה לפני כן, כמעט שלוש שנים. אני ובעלי בצענו עסקה כלשהיא שבמהלכה הצטרכנו לערב את סגל ההנהלה משום שסעיפים בחוזה לא היו לרוחנו כך שיצא לי להכיר את המנהלת דרך שיחות הטלפון וההתכתבויות במייל.

ההתקשרות בנינו הייתה מאוד כוחנית עיקשת ולא נעימה בלשון המעטה. אני יצאתי מתוך נקודת הנחה שהביצים נמצאים אצלם בסל אבל החוזה כובל כך שישנה נקודת אור לטובתנו, המה גם שהיו קצרים משמעותיים בתקשורת שהובילו להבנות לקויות של החוזה. ההבהרות שהוסברו שאז היו חשובות להמשך התהליך ועל זה התעקשתי.

בסופו של דבר כאשר לא קבלתי ממנה את התשובות שרציתי ואחרי אינטריגות לא פשוטות בנינו החלטתי לפנות הלאה לדרג הכי גבוהה לדירקטוריון. בהנהלה כמו שבדרך כלל מטפלים בלקוחות המוטו המוביל כיום "שהלקוח תמיד צודק", במקרה הזה אכן הגעתי עם בסיס לטענותיי והיה אמת בדבריי, אולם הדרך שבה בחרתי לטפל בדברים הייתה מעט קלוקלת. כפי שאני אומרת, "יש דרך ויש צורה לכל דבר". היינו אפשר ורצוי לטפל במחדלים ובקשיים שנוצרים, אולם השאלה היא איך וכיצד – באיזה כלים אנחנו בוחרים לנטרל את הסוגיה. הכלים שאנו בוחרים כוללת בתוכה בעיקרה את דרך ההתייחסות למצב ,כמו למשל, האם אני בוחרת להתעצבן? לכעוס? להאמין? לשמוח ולהירגע? להיות נחמדה? וכיצד אני מתייחסת לאנשים שמסביב, האם מתייחסת בצורה נעימה וחביבה כפי שהייתי מצפה ורוצה שהתייחסו אלי, או תוקפת ומגינה על עצמי ועוד כהנה וכהנה.

היום המשכנו עם המנהלת עסקה נוספת. אחרי כמה שעות של צחקוקים ותקשורת חביבה וקולחת הבנו, אני והיא, שמאחורי המקלדת והקשיחות מסתתרות נשים רכות, מתוקות ונעימות. צחקנו שאנחנו אפילו יכולות להיות חברות.

כתל אביבית חוזרת בתשובה מאד קל לתקשר עם סוג האנשים הדומים לך ושאתה רגיל לחיות בסביבתם. כך שהשאלה המתבקשת לא אחרה לבוא, אז איך שמת את כיסוי הראש?. כמי שהייתה רגילה ללכת עם שיער פזור מתנפנף ברוח עם צבע וגוונים זו הייתה כברת דרך בהחלט לא קלה. אבל עושים את זה בסופו של דבר כי רוצים להתקרב אל השם יתברך וכי מבינים שזה הדבר הכי נכון לעשותו. זה כמו שמכירים בת/ן זוג והלב מרגיש שלהתחתן זה הדבר הכי נכון לעשות, כי רוצים להרגיש הכי קרוב ולחיות ביחד.

בשבוע שעבר בחסדי השם יתברך הוזמנתי לערוך הפרשת חלה שרב הנשים מגיעות מהמגזר החילוני מסורתי וגם בין האורחות המכובדות היו גיורות, לכן היה לי חשוב לערוך את הערב בצורה קלילה, חווייתית, רוחנית ונעימה. ערכתי תוכנייה שבה רציתי להתייחס למבנה הנפש וכן למזון הרוחני, רצה השם יתברך אחרת ודברנו על צניעות ו.. כיסוי ראש. ושוב, עלתה השאלה המוכרת, אז איך התחלת לשים כיסוי ראש. מעצם השאלה שחוזרת על עצמה הבנתי שזו נחלת כלל הנשים ולא רק התחבטות שהייתה רק שלי.

קודם כל הרגעתי את הבנות, שהמצב שווה מבחינת התחושה, כמוני – כמוכן. גם אני חוזרת בתשובה והייתי בדיוק כמוכן עד לפני כמה שנים, כך שאני הכי מבינה בעולם את התחושה ההרגשה והחוויה שמהולה בפחדים, חרדות, חששות, לבטים וחוסר ביטחון של מה יגידו, איך אני אראה, האם אהיה פחות יפה ומה יהיה עם הלוק שלי.

במקור אני תל אביבית, עבדתי במשרד פרסום עם כל הפוזות והחומות הגנה שנלוות להן, הלבוש וההתנהגות היו בהתאם ומי חשב אז בכלל על חזרה בתשובה.   ספרתי להן שאפילו גיליתי חוצפה גדולה שכאשר הגעתי לרב שלום ארוש בפעם הראשונה, אמרתי לאחי שיגיד לו שאני חילונית ושלא ידבר איתי על חזרה בתשובה ושמירת שבת ושאני נשארת ככה ולא מתכוונת להשתנות. כל כך פחדתי מהתגובה של רב חרדי לחילוניות שבי, שהתבררה אחר כך כפיקציה.

הבנות צחקו ואני המשכתי לכיוון הכיסוי ראש, אמרתי להן שהייתי כל כך אנטי הכיסוי וזלזלתי בו, שהייתי אומרת לעצמי מה זה הסמרטוט הזה שבנות שמות להן על הראש. בעיני, זה היה נראה הכי פרימיטיבי, הכי לא נאור, וודאי שלא מודרני ומה לעשות גם מכוער. לא הבנתי מה הבעיה שיש לך שיער יפה, אז מדוע לא להבליט אותו? הרי השיער מהווה את המסגרת של הפנים ויכול מאוד לשדרג את הלוק, אז אדרבא.

בפעם הראשונה שיצאתי לרחוב עם כיוסי ראש, היה בערב שבת, כאשר רציתי להפתיע את בעלי בבית הכנסת, התביישתי כולי כאילו חס ושלום עשיתי משהו לא טוב, הסמקתי והייתי נבוכה, האדרנלין הציף אותי וליבי הלם בחוזקה. מחוסר ידע אפילו קשרתי את הכיסוי לא נכון כך שחלק מהשערות נגלו החוצה. זה היה מצחיק ומביך, אבל משהו בתוך הלב האיר לי שזה הצעד הנכון והמתבקש עבורי ושהגיע הזמן לגלות אומץ ועוז. "עזות דה קדושה!" , אמרתי לעצמי.

הבנות הופתעו, ולא הבינו כיצד הצלחתי לעשות מהפך של מאה ושמונים מעלות מחשיבה של סמרטוט על הראש לכיסוי ראש מכובד, הקיצוניות והמעבר בין הקצוות לא הייתה ברורה להן. ספרתי להן, שלמעשה התעורר בי רצון וצורך להתחיל ללכת בצורה יותר צנועה ושקטה. הבנתי שלמשוך תשומת לב למעשה כמו בומרנג לעצמי. "קיימים חוקים רוחניים", אמרתי להן, "כאשר אני מושכת תשומת לב של גברים אחרים, אומר רבי נחמן, אני מורידה בערך הרוחני בעיני בעלי ועל זה לא הייתי מכונה לוותר – החן של האישה יורד בעיני בעלה. המה גם, שכאישה נשואה אני רוצה רק תשומת הלב של בעלי ותו לא, לא רוצה חלילה שגברים אחרים יסתכלו עלי".

הרב שלום ארוש מלמד אותנו ארוכות ובפרוטרוט בספריו הקדושים "בגן השלום", "בריתי שלום לרווקים/לנשואים" וכן בספר לנשים "חוכמת נשים".

הבנות התלהבו והמשכו להסתקרן, המשכתי לספר להן שבהתחלה הייתי הולכת עם כיסוי ראש חלקי, כמו סרט כזה. קניתי בכל מיני צבעים נחמדים. הסרטים הדקים הוחלפו בעבים, ואז כאשר ביתי התחילה ללמוד בגן חרדי החלטתי שאני לא יכולה לשחק משחקים עם עצמי, משום שהחינוך מתחיל בדוגמא אישית והחלטתי ללכת עם כיסוי ראש מלא. בפעם השנייה ששמתי את הכיסוי ראש היה ביום הראשון של בתי בגן, וגם אז עמדתי נבוכה מול המראה, לא יודעת איך בכלל מגלגלים על הראש וקושרים, ושוב אני תוהה מה זה הדבר הזה על הראש ובפרט בחום הלוהט בחודש אוגוסט. אבל כוח גדול בתוכי אמר לי שזה הדבר הנכון לעשות למרות התנגדויות הגדולות בתוכי שכללו מבוכה וטמפרטורה בנוסף לדעות קדומות .

ואז הגיע השינוי המיוחל. שינוי לכאורה פשוט אבל משמעותי וחיוני ביותר. השינוי בא לידי ביטוי בכיוון חשיבה שונה ובתפיסה מחשבתית אחרת. מהר מאוד הבנתי שכדאי לי להתיידד עם הצעיף המיוחד שהוא בהחלט הרבה יותר מפיסת בד, ושימו לב לשינוי המילולי, מביטוי של סמרטוט הוא הפך לפיסת בד. אחרי התובנה החשובה הזו, הגיע שלב יותר מכובד שבו המימד הרוחני קבל ביטוי גדול יותר, ואז הבנתי שלמעשה ההתנהגות הזו היא רצון השם יתברך! זהו רצון אלוקי לשמור על צניעות, קדושה וטהרה. במילים אחרות, אם אני רוצה להתקדם הלאה, להתקרב אל השם יתברך ולעלות מעלה בסולם הרוחניות ובכלל אני צריכה לעשות שינוי, אני צריכה גם לוותר על משהו שאני אוהבת ושנראה לי כחשוב ולעזוב דרך וצורת חיים שכוללת בתוכה סוג של הנאה ונוחות גדולה. כדי להתקדם חייבים לבצע שינוי!

"הרצון האלוקי", כך סיכמתי את דבריי לבנות. הן חייכו ויצאו מרוצות מהשינוי בתפיסה שסמרטוט על הראש יכול להפוך לפיסת בד חשובה, אהובה ומעצימה כחלק מרצון אלוקי.