השבת שמרה על החפצים

הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל ואשתו, כשנסעו לארץ ישראל, היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, ונעשו עבורם סידורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעייתו בחיפה.

בהיותם בלב הים, קיבל רב החובל הוראות להפליג  בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע, כמתוכנן, ביום רביעי, עגנה האוניה בנמל ביום שישי, שעה אחת לפני השקיעה.

שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל. אבא ואמא היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל ולהגיע בזמן לביתו של הרב אלפא?
אבא תפס מזוודה שהכילה את ספר התורה, את הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד שלה. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. "מעולם לא חיללתי שבת", אמר אבא לקצין אנגלי גבה קומה שהאזין להסברו, "להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן? לא בא בחשבון".

דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין, לאחר שהקשיב לדבריו של אבא, ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת בחשבון".
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, ניקח את מטעננו עם צאת השבת", ביקש אבא.
"זה בלתי אפשרי", השיב הקצין, "אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה את הנמל חייב גם הרציף להיות מפונה".
"לא אכפת לנו מחפצינו", ענה אבא, "רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב".
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר ושאל: "כמה מזוודות יש לך?"
"שישה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתא שלנו", השיב אבא לשאלתו של הקצין.
"האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל", אמר הקצין בהדגשה.
"אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע לעיר בזמן. אנא ממך, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת", קולו של אבא עלה נואשות.
הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. "החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם". הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא – אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה ואמא – מחזיקה בתיקה, תפסו מונית והגיעו לביתו של הרב אלפא בדיוק בזמן שעמדו להדליק את נרות השבת.

במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: "'הבוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך", ולקדש את שמו".

לאמא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ומוחה. אובדן כל רכושה בנוסף לכל היה גלולה קשה לבליעה. אבל היא לא התלוננה.

במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה עד לתפילת ערבית, ולאחר שעשה אבא הבדלה, אמר לו הרב אלפא: "בוא נלך לנמל. ייתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך".
אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות שלו, אך הם הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?"
"מישהו מהנוסעים מהאוניה שעגנה אתמול בשעת אחרי הצהריים המאוחרות", השיב אבא.
השומר האנגלי קרב אליהם. "מה שמך?" שאל קצרות.
"יעקב י. הרמן", ענה אבא.

"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש. איחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על המטען שלך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. ובבקשה, סלק מכאן הכל במהירות האפשרית… אני תשוש לגמרי…."