וויסות כמות המזון המוכנס אל הגוף

בניגוד לתחושה הרווחת כי ריבוי אכילת מזון בריא מוסיפה בריאות, האמת היא שאחד מגורמי המוות הוא מזון מיותר המוכנס לגוף בהפרזה – גם אם כולו מורכב מחומרים בריאים בלבד. עודף מזון, נזקו כפול: א. יוצר הוא מחסני שומן מיותרים בגוף. ב. גורם לעומס יתר על מערכות חשובות בגוף ולפגיעה באיכות העיכול.

וההסבר פשוט. מערכת ספיגת המזון שבגוף עשויה בחכמה נפלאה. היא מורכבת מכלי טחינה ולישה, מערכות שינוע, חדרי מעבדה, צינורות עיכול ועוד, החוברים יחדיו כדי להפוך את המזון הנוקשה לחומרי בניה ובעירה המשמשים את הגוף. מנגנונים מיוחדים גם מזהים את הפסולת שבמזון, מסננים אותה ומסלקים אותה מן הגוף. תחילה עובר המזון כתישה וטחינה על ידי השיניים המשנים את צורתו מגוש שלם ונוקשה לפירורים דקים. באותה שעה מפרישות בלוטות הרוק נוזלים לריכוך ולפירוק הפירורים הנטחנים והלשון לשה את הכל לעיסה אחידה, המועברת על ידה אל הפתח הממוקם בסוף "מערת" הפה. או אז מערכת שרירית דוחפת את העיסה אל תוך הפתח והמזון הלעוס גולש דרך צינור מיוחד ומגיע בעזרת סדרת התכווצויות אל שק שאינו אלא חדר מעבדה מרכזי הנקרא קיבה.

מעבדה זו מייצרת מיצים שונים ודפנותיה מניעות בחוזקה את עיסת המזון שבתוכה עד שהיא מתערבבת היטב בחומצה מלחית ובשאר מיצי הקיבה הפועלים בה את פעולתם. מהקיבה יוצאת העיסה למסע ארוך בצינור המעיים שאורכו בין שבעה לשמונה מטרים. תחילתו בתריסריון, אליו נפתחים חדרי מעבדה אחדים המפרישים מיצי עיכול שונים המיועדים לסוגי החומרים השונים שבמזון, וסופו במעי הגס. בעת המסע במעי הדק סופגים דפנותיו את החומרים הנדרשים לגוף ואילו הפסולת ממשיכה הלאה במסעה עד המעי הגס בו היא מאוחסנת באופן זמני עד הפרשתה החוצה. אגב, חסד עשה הבורא עם האדם בכך שבראו באופן שפתח סילוק הפסולת נמצא מאחורי הגוף, ואילו פתח הכנסת המזון הטעים והריחני נמצא בקדמת הראש. חסד נוסף נעוץ בעובדה שהפסולת המסיימת את מסעה אינה ממשיכה אוטומטית ויוצאת החוצה כמצופה, אלא נעצרת על ידי שוער שרירי מיוחד, הפותח את המעבר החוצה רק לאחר הוראה מגבוה, מהמוח הפועל מתוך שיקולי דרך ארץ ונימוס. נקודות למחשבה עד כמה גופנו מתוכנן בתבונה ואינו יצירה מקרית.[1]

ולענייננו, הקיבה עשויה כבלון המסוגל להתכווץ ולהימתח בהתאם לכמות המזון שבתוכו. אולם כדי שפעולת העיכול תתבצע כראוי באמצעות תנועות הקיבה, על הקיבה להישאר רכה וגמישה ולא עמוסה ודחוסה. רק כך היא מסוגלת לנוע ולערבב במזון את מיצי העיכול – המיוצרים על ידה וחיוניים כל כך לעיכול תקין – באיכות הנדרשת ובפרק הזמן הנכון. בעוד שאכילת יתר אינה מאפשרת לקיבה לפעול נכון ולעכל את המזון כראוי. ואגב, בהקשר זה ראוי לציין גם את חשיבות הלעיסה היסודית והנינוחה, המאפשרת אף היא לקיבה ולשאר חלקי מערכת העיכול לעשות את מלאכתם כראוי.

הרמב"ם ראה בריבוי המזון נזק כה גדול לגוף עד כדי שאמר:[2] "אכילת מעט מן המאכלות הרעים [כגון בשר מעושן, קמח לבן ועוד אחרים שהרמב"ם פירטם בספר המדע[3] וכינה אותם בשם מאכלות רעים. אבל אין הכוונה למאכלים המכילים חומרים מזיקים כבזמננו], יותר מעט נזקו מאכילת הרבה מן המאכלים הטובים והבריאים". והוסיף עוד בספר המדע:[4] "ואכילה גסה [מופרזת] לגוף כל אדם, כמו סם המוות. והוא עיקר [הסיבה ל]כל החולאים. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. והוא ששלמה אמר בחכמתו[5] שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו".

ומהי הכמות הראויה לאכילה בעת ארוחה? כל אדם לפי גודל גופו, כאשר העיקר הוא שיפסיק מלאכול לפני תחושת השובע שלו. הנה הדרכת הרמב"ם בספר המדע:[6] "לא יאכל האדם עד שתתמלא כרסו. אלא יפחות כמו רביע משביעתו". הפסקת האכילה מיד לאחר שהקיבה מגיעה לכשבעים וחמישה אחוזים מהקיבולת שלה, מבטיחה עיכול נאות המשיג את מירב התועלת מהמזון.

נסיים פרק זה במשפט מאלף נוסף מדברי הרמב"ם, באגרת המוסר: "אל תאמינו שרוב המאכל והמשתה יגדיל הגוף ויַרְבֶּה השכל כשק המתמלא מן המושם בתוכו, כי הוא להיפך".

מתוך הספר: מפתחות לחיים מאת המחבר.

————————————————————————————————————–
[1] עוד יש לציין בהקשר זה את התפעלות חז"ל בתלמוד (ברכות י, א)
מהעובדה שאצל בעלי החיים מקום היניקה סמוך למקום הטינופת, ואילו באדם מקום היניקה סמוך ללב, מקום הבינה,
ואין עיני התינוק נחשפות למראה פוגם. חז"ל מציינים כי על כך שר והודה דוד המלך בתהלים ואמר:
"בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו" (תהלים קג, ב).
[2] הנהגת הבריאות להרמב"ם עמ 30.
[3] רמב"ם, הלכות דעות פרק ד, י.
[4] רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, טו.
[5] משלי כא, כג.
[6] רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, ב.