זלמנוביץ הרכין ראשו

יגאל רפאלי, תעשיין, מהנדס, אב לשלושה ילדים נשואים, סב לשישה נכדים, אשר למרות גילו המפואר, 70, הוא חיוני וזריז להפליא והוא מספר את סיפור התשובה שלו.
"ובכן הרב לוי, עד לפני חמש שנים, כלומר בהיותי בגיל 65, הייתי חילוני לחלוטין, מנותק לחלוטין מהווי הבית היהודי השורשי, שריקמת נשמתו עשויה משבתות וימים טובים, תפילות ותהילים, והמון דבקות בקב"ה. בניגוד להרבה גיבורי עולם התשובה כמוך למשל, לא  צדו אותי בסמינר ערכים, לא צנחתי ממצוקי תאילנד אל סלעי הואדיות בריסוק אברים כדי להכיר את הבורא, ואף אריה טורף לא איים לבלעני בשאגת רעבונו במצולות איזה ג'ונגל, כדי שאשמיע 'הצילו' לאבא שבשמים. גם לא זכיתי לחלום איזה חלום מבעית ומפחיד שיעוררני, אפילו לא חלום מתוק וחביב על אליהו הנביא או על רבי עקיבא ורשב"י, שישמחני. שומכלום. אין בציקלוני אפילו לא זנב-זנבה של תאונת דרכים קטלנית שבסופה המכונית נמחצה לחלוטין והשתרבבתי ממנה איכשהו עם כמה שריטות וצלע אחת שבורה. גם אני מכיר את הסיפורים הללו, והחזרה בתשובה שלי, לא באה משם, לא ולא.

אנחנו גרים בשכונה חביבה וממוצעת בעיר חופשית במרכז הארץ. אני, מחוץ למקצוע שלי, השקעתי 40 שנים מחיי במאבק ב'כפייה הדתית'. כשהייתי מהלך ברחובות קריה ורואה את בני התורה על חליפותיהם ומגבעותיהם, הייתי בז להם, הם דמו בעיני ליושבי המערות ילידי שבטים ולפרימיטיביים. אתה בוודאי מכיר את כל הקלישאות הנבובות שמדביקים לחרדים אותם מרוחקים השכם והערב. הייתי חבר אף בכמה עמותות ששמו לעצמן מטרה לעקוב ולבלוש אחרי כל פעילות חרדית באזורי הפריפריה, ולבלום אותה באיבה, הייתי  חלק מאותם אלו שחרדו מן ההתעצמות של החרדים, והנבואות השחורות שהם ינהלו פה את העניינים ביום מן הימים הדירו שינה  מעיני. מעולם לא הכרתי הכרות אישית אף יהודי חרדי, תכל'ס,

הייתי שמאלן פעיל, נמרץ ושופע התלהבות, דבק במשימה אידיאולוגית זו, שהזדהיתי עמה בכל נימי נפשי, עד לפני חמש שנים".
אנחנו גרים בבנין ובו ארבע דירות גדולות, אנחנו גרים בקומת הקרקע, והשכן דלת ממולי החליט לפני חמש שנים וחדשיים למכור את דירתו. מי הקונה? בוודאי תנחש בקלות.
הנה נחתו להם בני משפחת זלמנוביץ בנחיתה  רכה ארבע מטר לידי. זוג הורים צעירים ושני תינוקות. קיבלתי הלם לא קל, אבל נאמן להשקפתי, החלטתי להתעלם מהזלמנוביצים, מה לי ולהם, אני בשלי והם בשלהם. מפעם לפעם כשנפגשנו במדרכה בחצר, זלמנוביץ קידם אותי בברכת בוקר טוב או ערב טוב, ואני בלעתי את הלשון, התייחסתי אליו כמו אל אויר ובקושי הנהנתי לו בחצי ראש.

ערב אחד צלצול בדלת. אני פותח. הנה מולי בשידור חי זלמנוביץ הצעיר, ובידו שקית נייר חומה. ערב טוב, אני יכול לשוחח עמך, ביקש. נו, עם כל סלידתי מהחרדים, הכנסתי אותו לסלון ונכנסתי להקשבה. "מכובדי  אדון רפאלי, אני רוצה לסגור מרפסת ולהקים פרגולה בחצר. הגשתי תכניות לעיריה. וכדי לזרז את ההליכים ולפשטם, אני מבקש את אישורך. יש כאן מפות עם תכנון אדריכלי מסודר, אין כאן חריגות אין כאן סטיות מן החוק. אודה לך מקרב לב אם תחתום על התכניות, כך ביקש.

רק ריבונו של עולם יודע מה התחולל בקרבי. זעם עצור פיעפע בראותי, טינה בת יותר מ- 40 שנה ביקשה להתפרץ החוצה כמו לבה יוקדת המאיימת לבלוע עולם ומלואו. הרגשתי כאילו היהודי הצעיר הזה, עם הזקן, החליפה השחורה והמגבעת, הוא נציגם של החרדים עלי אדמות. והנה הוא פולש לד' אמותי ומבקש לכבוש אותי ואת כל אשר לי, לפי התכנון הלוגיסטי הנורא, של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. הבחורצ'יק הביט בי בעיניים מבוישות, מבטו מושפל עם הרבה כבוד כלפי והכנעה. כנראה הוא מסתיר תחת עור הכבש את תאוות הטרף של הנמר. כך חשבתי.

מכאן ואילך אדון לוי, הפך המפגש ביני לבינו למסע השפלה בן 10 דקות, מה לא אמרתי לו, בצורה הכי בוטה, הכי תקיפה, הכי משפילה, הכי מעליבה, כולי רושף וזועף, כולי עברה וזעם נגד הנציג של העולם והמסד החרדי שנוא נפשי. "למה באתם בכלל לכאן? למה לא נשארתם בבני ברק? אתם פרזיטים, כל מה שהיה לי בלב, בראות,  בלבלב, בכליות, ה-כ-ל שפכתי עליו בקיתונות של כעס מחד, ומאידך בהתלהבות אדירה כמו נחשול עצום בים סוער המאיים לכבוש את החוף. ככל שהשפלתי והבכתי אותו, התחזקתי באמונתי הפנימית היוקדת שכל מילה שלי היא יהלום נוצץ, ומשפטי המנוסחים היטב מייצרים נאום קטלני אין גדול כמוהו, ואחרי שאביס אותו את הזלמנוביץ הזה, הוא כבר יעוף מפה לכל הרוחות וייעלם מן השכונה השקטה והחופשית שלנו.

וכאן אדון לוי, בנקודת הסיום של המתקפה הקטלנית והמתלהמת שלי, הביט בי זלמנוביץ הצעיר, במבט מבוייש אך חודר, התרומם מן הכסא, הרכין ראשו לעברי ואמר לי במילים בישניות אך נוקבות תהומות: "ברך אותי מר רפאלי, ברך אותי שהקב"ה יתן לי התלהבות כמו שלך בעבודת ה', שיתן לי הקב"ה אמונה תמימה בו ובתורתו כפי שאתה מאמין באידיאולוגיה שלך עד נימי דמך הדקיקים. ברכני אדון רפאלי שארגיש בצידקת דרכי כיהודי דתי, כפי שאתה מרגיש בדרכך, ושלא אאבד את חיוניותי ועצמתי עד גיל זיקנה ושיבה כמו שיש בך זקני היקר", כך אמר.

"אתה קולט? הזלמנוביץ הזה התחנן שאברכו שהוא  יזכה ללהט שיש בי, לעצמה שיש בי בסלילת האידיאות הנבובות שיש לי, ובכל כך הרבה תמימות ופשטות, ענווה ושיפלות, עד שחשתי שהמילים שלו משספות את מעי ההומים, ואת לבי האכזר, ובעיקר את היצר הרע והנורא המוליך אותי שולל בדרכיו המתעתעות.

זלמנוביץ ניפנה ויצא, לא לפני שברכני בלילה טוב. אבל לא היה לי לילה, ולא היה לי טוב, נשארתי יושב המום על הכורסא ומשחזר פעם אחר פעם, את אותן 10 דקות נדירות בהן אני מקלל, הוא מברך, אני מעליב, הוא מלטף, רק לפנות בוקר נרדמתי, ולא הלכתי לעבודה. בצהרים התעוררתי, מובס ושבור, מושפל, אך אין ספק, קליפה קטנה של רוע נשרה ממני. רוח שברירית אך נעימה של אמונה חדרה לתוכי. כן, גם רוח מתוקה של סימפטיה החלה לקנות שביתה בלבי כלפי הזלמנוביצים. זהו, ידידי התעייפתי, אין לי מה לחדש. מאותו לילה אימתני ומביש התחלתי להתקרב, להתעניין, להסתקרן. זלמנוביץ היה לי למצפן, למורה דרך, לידיד נפש, לרב. אני שואל והוא משיב. אני חוקר והוא מסביר. שיהיה בריא, יודע הכל. ההוא בן 25 תלמיד חכם, ואני עם הארץ בן 65 העושה את צעדיו הראשונים בעולם המופלא של הקב"ה, עולם שנכנסים אליו עם מפתח ההשראה של תיקון המידות והענווה שאין לה קץ.