חוזרת משם…

אינני יודעת מי מכם ידע ומי לא, אבל זה באמת לא משנה, את בתי בכורתי ילדתי לפני כחודשים וחצי ו… כמעט שנהייתי זכרוני לברכה…

כן. זה קרה לי. עברתי חוויה חוץ גופנית בה הייתי פה ולמעלה. ראיתי מלמעלה את כל מה שקורה בחדר לידה ומחוצה לו, שמעתי וראיתי את בעלי ואחותי מדברים, הם התפללו עלי, קראו מזמורי תהלים, התיקון הכללי, שרו ואמרו תודות והודאות…

מספר ימים לפני הלידה אושפזתי בבית החולים, וכבר מאז התחושות לא היו טובות. אחותי חלמה על הרב אליעזר ברלנד שנראה מאוד רציני, אך אמר שבסוף הכל יהיה בסדר. הרב שלום ארוש אמר שהפדיונות שעשה עלי לא פעלו… גיסי שעובד כמשגיח במאפייה עשה להצלחתי הפרשת חלה מ – 2 טון קמח! אחותי, גננת במקצועה, ביקשה מהילדים, תינוקות של בית רבן, שיתפללו עלי. בת של שכנה התקשרה לאמי ביום של הלידה ואמרה לה שכל היום באופן מפתיע היא לא מפסיקה לחשוב עלי, ושאלה אם הכל בסדר מכיוון שהיא מרגישה שמשהו לא טוב קורה… אבא שלי, שהשם יברך אותו, ביקש לעשות עבורי פתיחת ההיכל ומי שברך. אנשים קרובים חלמו עלי חלומות לא טובים. ובכלל, הרבה סימנים ורמזים הראו שהכל הולך מאוד קשה ויש דין מתוח.

תהליך הלידה החל והפך לקשה מאוד, בלשון המעטה. לידה מכשירנית (וואקום ומלקחיים). לא אלאה אתכם בפרטים, אבל הרופאים בעצמם אמרו שלידה קשה כזו יכולה להיכנס לספר השיאים של גינס! הרופאה הראשית אמרה לי שהיא הייתה צריכה ליילד אותי, אבל בבוקר הרגישה צורך לבקש ממנהל המחלקה להחליף חדרים.

"לא יודעת אפילו למה", אמרה לי, "היה לי צורך להחליף חדרים לכן ביקשתי ממנו. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להיות בלידה שלך. לא הייתי עומדת בזה"…

ואני, כל הזמן רק בוכה וצורחת מכאבים, למרות זריקת האפידורל שקיבלתי. אך מה הסתבר, שהצינורית דרכה עובר האפידורל 'ברחה' לי מהגב כך שלא הרגשתי בכלל, אבל השם יתברך עשה עמי חס גדול ושלח את מנהל המחלקה. אחותי ביקשה ממנו שיבוא לראות מה קורה אתי, הרי קיבלתי אפידורל אבל אני סובלת מכאבים איומים. הוא בא ובדק, ואכן הצינורית השתחררה מהגב ואת הזריקה קיבלה המיטה ולא אני…

ואז, בעיצומה של הלידה, אחרי שקיבלתי את זריקת האפידורל המיוחלת, הרגשתי תחושה קשה מאוד שמרחפת מעלי ואני לא יודעת בכלל איך להסביר אותה, אני רק יודעת לומר שהרגשתי רע וקשה. קשה מאוד. לא רק פיזית אלא גם רוחנית. ביקשתי לדבר עם הרב שלום ארוש, ביקשתי שישיגו אותו. "אני חייבת לדבר עם הרב, תשיגו אותו דחוף", אמרתי כשאני בוכה ורועדת מפחד בגלל מה שקורה אתי… הרגשתי שהכוחות שלי נגמרים ואין לי אפילו כוח לנשום. הרגשתי שאני פה ולא פה…

את הרב ניסו לאתר ולהשיג, אך לשווא. כאילו נעלם. אף אחד לא הצליח להשיג אותו. הוא פשוט נעלם. הרבנית, שבאותו יום הייתה בסידורים בתל אביב, גם לא הצליחה להשיג אותו, ואחר כך סיפרה שהרב יצא מהבית מוקדם בבוקר, וזה היה מדהים – משום שהוא לא יוצא לפני שהוא אוכל את ארוחת הבוקר שרבנית מכינה לו. באותו יום, הרב פשוט נעלם מוקדם בבוקר ואף אחד גם לא יודע היכן הוא…

לא יכולתי לדבר בכלל ורק ביקשתי "תשיגו את הרב… אני חייבת לדבר איתו… תספרו לו מה קורה אתי"… ותוך כדי אני ממשיכה להיחלש פיזית אך בעיקר רוחנית. התחלתי להבין שאני כבר לא שולטת על עצמי ומשהו רע קורה עם הנשמה שלי, ואני אפילו לא יודעת מה וגם לא יכולה להסביר.

"תשיגו את הרב… תשיגו את הרב"… ביקשתי ללא הרף.

אבל הרב נעלם…

כדי להציל אותי.

כל אותו יום הוא התפלל עלי ועשה ייחודים ותפילות שרק צדיקים כמוהו יכולים ומסוגלים לעשות. הרב נעלם כדי להציל אותי!

בסוף היום, אחרי שהכל נגמר והייתי כבר בהתאוששות, רבי ומורי הרב שלום ארוש, לו אני חייבת את חיי (וזו לא הפעם הראשונה) אמר לי: "רוחמה, דעי לך שאני התעניתי איתך כל היום. אני רוצה לספר לך סוד. עשיתי לך פדיונות נפש, בדרך כלל הפדיונות עושים את הפעולות שלהם על הצד הטוב ביותר, אבל אצלך זה לא עבד. היה קשה מאוד מאוד…"

אחרי מספר שבועות, כאשר פגשתי את הרב, שאלתי אותו: 'הרב, באמת עמדתי למות?' אך הרב חייך ולא ענה. שאלתי שוב והרב לא ענה. שאלתי בפעם השלישית ואז הרב אמר לי: "רוחמה, היה עליך גזר דין קשה מאוד…"

בחזרה ללידה.
הכאבים הפכו לתופת, עינויים של ממש. אחרי צרחות וכאבים שאי אפשר להסביר ולתאר במילים, צעקתי את הצעקה האחרונה שלי בדמעות: "הקדוש ברוך הוא, אין לי כוח יותר… אני לא יכולה יותר… תעשה אתי מה שאתה רוצה…"

בעלי ואחותי שמעו את הכל והחלו לבכות. הם ידעו שזו כבר לא לידה רגילה ומשהו פה הסתבך מאוד. הם הבינו שאני במצב קריטי.

עמדתי למות והייתי בבית דינו של רבי נחמן מברסלב. עליתי למעלה…

הייתי אצל רבינו הקדוש – ר' נחמן מברסלב זצוק"ל. הכל היה רגוע מאוד ונעים.

השמים היו בצבע תכלת והבמה הייתה בצבע קרם, על גבי השולחן היה כתוב באותיות שחורות ומודגשות: "בית הדין של רבינו". לא ראיתי את רבי נחמן מברסלב, אבל הרגשתי אותו בעוצמה שאי אפשר להבין בכלל. רבי נחמן היה בחדר. אמרתי לו כשאני מפוחדת ורועדת כולי: "רבינו, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שבעלי יהיה אלמן והתינוקת תהיה יתומה…"

ואז רבי נחמן אמר לי: "רוחמה לכי מכאן. תרדי למטה…"

ירדתי. חזרתי לגוף. כולי בתוך הגוף. כל הנשמה שלי בגוף.

ידעתי שאני חיה. ידעתי שגזר הדין נגמר.

הייתי מאוד מעורפלת, הדופק ירד מאוד לכן הזריקו לי חומר שמווסת את קצב פעימות הלב, וחיברו אותי לחמצן מכיוון שהיו לי קשיי נשימה.

בערב, כשהבנתי שאמא שלי צריכה להגיע ביקשתי מאחותי שתכין אותה ותאמר לה שאני נראית איום ונורא. הפנים שלי היו נפוחות והיו לי כתמים שחורים מתחת לעיניים. לא יכולתי לזוז ובקושי הצלחתי לנשום. הכאבים היו איומים אבל ידעתי, ידעתי שאני חיה. חיה ונושמת. 'לא משנה מה יהיה', אמרתי לעצמי, 'עכשיו אני חיה'.

זה הסיפור שלי על כמעט היותי זכרוני לברכה. על החיים של פה ושם, על החיים שהם למעשה בלי שליטה כלל, שליטה שלנו כמובן. אנו חושבים שאנחנו כל-יכול, אבל אנו בעצם כלום. אפס. אדם לא שווה דבר. ברגע שמגיעה הקריאה אי אפשר לעשות כלום. רק בורא עולם ושליחיו הטובים יכולים לעזור. מאז המקרה הזה למדתי המון, אבל זה כבר נושא למאמר נוסף. אך המסר העיקרי הוא: תעריכו את החיים, שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר לא בשליטתנו.

שלכם, רוחמה