חינוך ילדים – חלק א'

בעיות רבות בחינוך נובעות מכיוון שאנשים טועים לחשוב שיש שיטות חינוך, בוחרים שיטה ודבקים בה. ההורה צריך להתייחס לשיטות אלה, כמו גם רעיון שקיבלו מספר או עצה שקיבלו מרב וכו', כאל המלצה ועצה טובה, אבל חייב להתאים את העצה לסיטואציה. כלומר, לא לכל סיטואציה תתאים כל עצה. שימוש לא נכון בעצות עלול להביא אפילו להרס של הילד. בימינו, החברה המודרנית משרה לחץ להשתייך. אדם בכלל והילדים בפרט מרגישים צורך והכרח להשתייך חברתית, משמע, החלפת הזהות האישית בזהות קולקטיבית. התפיסה האמיתית שצריכה להיות לאדם היא, שאני אדם בפני עצמי, עולם שלם, וברקע הסביבתי שלי נמצאת משפחתי, חבריי וכו'.

בהשקפת העולם היהודית כל אדם הוא עולם בפני עצמו – בשבילי נברא העולם, בשביל ה"אני".

"אני" = האן שלי. "לאן" = ה-ל' היא ל' יעד.

כתוב ב"אשת חיל"–הייתה כאוניות סוחר. אוניות = אני כפול שניים. אחד משמותיו של הקב"ה הוא "אני"–"אני הוא ולא אחר". באותה מידה, על מנת שאדם יעבוד את השם יתברך בשמחה, עליו לדעת שהוא נצחי, שיש לו "אני" ,ושהחיים לא הולכים ונגמרים אלא מתקדמים וממשיכים. ככול שאדם יבין ויחווה את ההרגשה שהוא נצחי, החיים יקבלו משמעות אחרת, הבנה שהאדם שהוא חלק אלוקה ממעל. חלק בלתי נפרד מהקב"ה. לאדם שאין "אני" הופך בעל כורחו לעבד נרצע של החברה. החברה מפעילה על האדם לחץ לאבד את הייחודיות שלו. הכוח החברתי נמשל למים–דבר ששוקע במים–טובע. כך אדם המאבד את הזהות שלו, הוא משול לטובע, כלומר הופך לטבע. המילה מים מופיעה בלשון רבים בלבד. אדם הרוצה להגיע ממקום למקום במים משתמש באוניה. כלומר, ה"אני" משתמש ב"מים" (בחברה) אבל אני לא "טובע" בה.

הקשר בין ה"אני" לחינוך
משמעות החינוך היא ליצור אדם פרטי. אדם בעל "אני". כפי שהסברנו, אדם ללא "אני" הוא עבד של החברה, וללא שליטה על כך הוא יהיה בעצבות. דוגמאות לאנשים ש"תלויים" בחברה: כשאישה קונה בגד, היא חושבת על "מה יגידו החברות" כשיראו אותו;אדם שותה בירה למרות שיש לה טעם מר. מדוע? בילדותו ראה גברים שותים בירה ונהנים, הסיק שבירה זו הנאה, בהתחלה שתה ולא נהנה, אך לאחר התאמצות וניסיונות חוזרים שכנע את עצמו שהבירה טעימה. כלומר, הילד לא התאווה לבירה, אלא התאווה שתהיה לו תאווה לבירה. כתוב: "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה". אספסוף זהו אדם המרגיש לא שייך, והוא רוצה "להתאסף" אל החברה.

החינוך כדרך
כמו שאדם מתייחס לעצמו, כך יתייחס לילדיו. אם יקבל את עצמו בסלחנות, כך יתנהג לילדיו, ואם יהיה קפדן וביקורתי כלפי עצמו כך יתנהג לילדיו. ההורים צריכים להבין, כי חינוך הילדים היא זכות, וכך עליהם להתייחס לכך. הילד הוא מרכז החיים, וגם אם ההורים טועים, הילד ייצא בסדר. לעומת זאת, אם ההורים יראו בילד מטרד, החינוך ייכשל בכל מצב.

בחינוך ילדים יש הרבה סתירות, אך הסתירה היא על מנת לבנות. החינוך ייעשה ע"י הפעלה שתביא בסופו של דבר לחינוך. עיקר החינוך הינו ההפנמה. לאחר שיצרנו הפעלה לכיוון מסוים, אנו רוצים שהדברים ייכנסו פנימה ויהפכו לחלק אינטגרטיבי מחיי הילד.

על מנת לבנות בית עם חינוך, צריך שלושה דברים עקריים: 
המצע של הבית – גילויי חיבה (חיבוק ,מילה טובה, קריצה וכו').
כותלי הבית – משמעת.
פנימיות הבית – עידוד. לכל דבר מהנ"ל
דרושים הרבה לימוד והבנה. בהצלחה.

דרכים לחינוך
בחינוך יש הורים שמשתמשים בענישה ויש המשתמשים בפרסים.

ענישה – אדם צריך לבדוק עם עצמו מה התגובה שלו כשכופים עליו לעשות משהו. באופן טבעי, הכפייה מעוררת התנגדות, מרד. לדוגמה: אם הורה יכפה על הילד שלו לברך על כל דבר שאוכל, למעשה בכך ההורה מרחיק את הילד מלברך. אמנם יש את "מצווה גוררת מצווה", אך זה נכון רק לדברים חיוביים, נעימים. דוגמה: אם אדם יתרגל לאכול שוקולד, הוא יתמיד בזה כי זה נעים לו. אך אם אדם ייקח תרופה שהיא מרה, סיכוי גבוה שהוא לא יתמיד בזה.

פרסים – פרס הוא הכרחי בחינוך ילדים, מאחר וילדים צריכים סיבה מוחשית בכדי לעשות משהו. ילד לא יכול להיתלות בסיבה אבסטרקטית של רעיון, עמוק ככל שיהיה.אבל, חובה לתקן את מתן הפרס ע"י חינוך. כלומר, תוך כדי מתן הפרס, ההורה חייב להסביר לילד על מה הוא קיבל את הפרס, וכמה זה חשוב. דוגמה: הורה למד עם הילד שלו, והבטיח לו שקל על הלימוד. כשחוזרים הביתה, על האבא לציין בקול רם שהוא נהנה מהלימוד עם הילד, וכמה כיף לו שהילד שלו לומד וכו'. כך מחדירים לילד שהחשיבות היא הלימוד ולא השקל.

טעות נפוצה בקרב ההורים היא שהם נוטים להתייחס לילד בעיקר כשנוצרת בעיה, ומטפלים באותה בעיה ע"י הפעלה ולא ע"י חינוך. די נדיר לראות הורה שניגש לילד שלו, ומחבק אותו או מחמיא לו על משהו טוב שעשה, לצורך חינוך בלבד.

רוב התקשורת עם הילדים היא על ידי הערות שליליות, ולבסוף הילד נשאר עם הביקורת. על מנת לתקן זאת, על ההורה ללמוד להתייחס לדברים החיוביים לפני השליליים. כשהורה חוזר על הערה לילד פעמים רבות, עליו לזכור כיבכל פעם שהוא מעיר, זה מזיק לילד. ההורה צריך להחליט האם מעדיף להפסיק להעיר או לחנך, אבל לא בוודאי לא להמשיך להעיר, מאחר וזה רק יהרוס. חשוב לציין, כי עידוד הוא הכלי העיקרי בחינוך. עידוד נעשה באמצעות רגשות חיוביים לילד.

אסור לעודד במה שלא נכון, כלומר, אם הילד חלש במשהו, אסור להגיד לו שהוא חזק בזה. זה עלול לייאש את הילד, מאחר ויראה שלמרות שההורה אומר לו שהוא חזק, הוא לא מצליח. הילד תולה את האמון שלו בהורים, במחנכים, מהם הוא מצפה לתמיכה ולעידוד. אם ההורה נותן לו עידוד "שיקרי", הוא מרגיש שאין פיתרון ויתייאש.

לסיכום, אם ההורה לא יבחר בחיזוק החוויה החיובית, באופן אוטומטי תתחזק אצל הילד החוויה השלילית.

הובא מאתר "עולמות נפגשים" – של הרב יצחק פנגר