טו' באב

יום חמישה עשר באב, נוהגים בו בזמננו מקצת יום טוב. נוהים שלא לומר בו תחנון, וכן הוא יום שאירעו בו מספר דברים חיוביים, כך שנקבע יום זה מעין יום טוב. עד שאמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים" (משנה במסכת תענית). כמה סיבות לכך:

ביום זה הותר לשבטים להינשא זה לזה, והותר שבט בנימין – והשמחה בזה הינה, שיכלו בנות ישראל להינשא למי שהן רוצות.

א. מימות משה רבנו, בת יורשת נחלה לא יכלה להינשא, אלא לבן שבטה בלבד, כדי שלא תעבור נחלה ממטה למטה, ככתוב: "וכל בת יורשת נחלה (שאין לה אחים לרשת נחלת אביהם) ממטות בני ישראל – לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו, ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר".

ב. ודבר נוסף הקשור לחיתון היה, שהותר שבט בנימין – לאחר מעשה פילגש בגבעה, מכיוון שמקרה זה אירע בשבט בנימין, במעין עונש נאסר על שבטים אחרים להתחתן עימהם: "איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה".

שני איסורים אלו התבטלו בט"ו באב- לאחר שהחכמים דרשו את המקראות והוכיחו שאיסור נישואי בת יורשת אינו שייך, אלא כל זמן שדור כובשי הארץ קיים. וכך גם על הדור שנשבעו לא לתת לשבטים אחרים להתחתן עם שבט בנימין היה רק לאותה תקופה של השבועה. שני ההיתרים ההלו ניתנו בפעם אחת, ביום אחד – הוא חמישה עשר באב.

יום שנתברר שכלתה הגזירה של מתי מדבר.
כל דור המדבר ששמע את הלשון הרע שאמרו המרגלים מגילאי 20 – 60 נגזר עליהם למות במדבר, ולא להיכנס לארץ ישראל. ולכן, כל שנה בט' באב (התאריך בו בכו בכיה של חינם), היו חופרים לעצמם קברים כל אותו הדור, נכנסים לתוכם ובבוקר מי שקם קם, ומי שלא קם – ידעו שהגיע זמנו, והוא מאותם אלו שנגזרה עליהם הגזירה. בשנה האחרונה לשהות במדבר הגיע ט' באב, וכרגיל כבכול שנה, חפרו קברים ונכנסו לתוכם. אך להפתעתם בבוקר כולם קמו חיים. הם חשבו אולי טעו בחישוב התאריך, והיום לא באמת ט' באב, ולכן עשו כך גם ב-י' באב, נכנסו לקברים ובבוקר… כולם קמו. כך הם עשו בספק של התאריך עד ט"ו באב, שכן אז הירח מלא ואין אפשרות לטעות, וכאשר הם ראו שגם ביום הזה כולם קמו, הבינו שהסתיימה הגזירה ועשו יום טוב.

הרוגי ביתר הובאו לקבורה.
בשעה שהחריב אדריאנוס את ביתר, הוא לקח את כל הרוגי ביתר והשתמש בהם כגדר לכרם שהיה לו. היה לאדריאנוס כרם בגודל של י"ח מיל על י"ח מיל (בערך 18 ק"מ על 18 ק"מ), פשוט השכיב אותם והערים אותם אחד על השני כגדר בגובה של אמה וחצי (כ- 75 ס"מ) וכל זה בכדי להתפאר בכוחו הגדול. לאחר זמן בא מלך אחר, והתיר להביא את ההרוגים לקבורה. היום בו הובאו הרוגי ביתר לקבורה היה חמישה עשר באב. באותה שעה תיקנו חכמים את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון. הטוב – שלא הסריחו (נעשה נס והמתים הללו לא הסריחו), והמיטיב – שהובאו לקבורה. ואותה ברכה "הטוב והמיטיב" היא גם לשותה מיין משובח, זכר לאותו נס שהיה אצל כרם היין.