ים או יבשה?

מכירים את המשחק "ים יבשה"? ים, יבשה, ים יבשה.. משרטטים עיגול , הילדים עומדים מסביב, לשמע המילה "ים" קופצים פנימה לתוך המעגל, וכשאומרים "יבשה" קופצים החוצה. אז איך זה קשור למה שאנחנו רואים מבחוץ וזה לא מה שמבפנים?

במשחק "ים יבשה" אנחנו קופצים פנימה והחוצה, ולפעמים מתבלבלים בין פנים לחוץ ואז כתשלום על הטעות מחכים לתור הבא. אולם מה קורה כאשר החיצוניות אינה סתם קפיצה לתו מעגל, אלא משפיעה לנו על שיקול הדעת ובכך מטה את החשיבה הפנימית לטובה או לשלילה. האם גם אז רק נחכה לתור הבא כמו במשחק או שמא התוצאה עלולה להיות הרבה יותר מורכבת ממה שציפינו.

לעיתים קרובות אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים מבחוץ, "המעטפת החיצונית", זה באמת מה שמשקף את האדם מבפנים, בפנימיותו. פעמים רבות ניתן לומר שמראה חיצוני וחזות הם רק פיקציה. אולם בראש שלנו יש תבנית שהיא סוג של סיכמה שיש לנו שיוצרת לנו סוג של הסקת מסקנות לפי מה שנראה לנו או מה ששמענו ושנראה לנו שאנחנו יודעים. לזה קוראים בעגה המקצועית "סטיגמה".

קיימות סטיגמות שונות ומגוונות שבעיקרן מתחלקות לחיוביות ושליליות. ניקח לדוגמא סטיגמה חיובית "טייס". מבלי להכיר אותו ואת מבנה אישיותו מיד יעלה לנו בראש כל מיני תבניות של איך שהוא נראה, אופי שלו, מידות וכללי התנהגות. כך לדוגמא נאמר עליו שהוא מוכשר חכם ונבון עם אינטליגנציה גבוהה הרבה מעל הממוצע, ובדרך כלל גם עשיר סביר להניח שנראה טוב ובן למשפחת טובים.

וכן גם להיפך לגבי האפיון השלילי, קיימת סטיגמה שלילית שהיא אגב, הרבה יותר חזקה בעוצמתה ובהשפעתה מזו החיובית. סטיגמה שלילית נמצא בעיקר למול מגזרים שונים ופלגים באוכלוסייה. מי יצר ומדוע זה כבר נושא למאמר אחר. אולם הפעם ברצוני להציג זווית ראייה אחרת , חדשה ושונה. כזו שמציגה את טעותנו במלוא מערומיה. טעות הסטיגמה השלילית.

בפסיכולוגיה ישנו מושג שנקרא "והטיית החיוביות", מצב שבו אנחנו פוגשים ו/או רואים משהו יפה, שמוצא חן בעינינו, שדומה לנו , המוח שלנו מיד יפרש את המצב כמשהו מוכר, טוב , נוח ולא מאיים – וככזה התחושה תהיה נעימה, חביבה ורגועה. לעומת זאת, כאשר נפגוש משהו זר, חדש, יכול להיות שברגע הראשון נצמיד אליו סוג של תבנית בצדק או שלא, והיא גם תמשיך אתנו הלאה לגבי היחס שלנו כלפי אותו אובייקט/מצב, המוח שלנו זהה ואולי שגם לא בצדק, ותייג את זה מיד כשלילי ולא הוצרכו יותר מכמה שניות כדי להכתיר את האירוע כלא נחמד, ככזה המצב ייחרט בזיכרון כשלילי. כלומר הטינו את המצב לכיוון השלילי. לזה קוראים בעגה המקצועית "הטיית השליליות".

ברדיפות שונות אחרי יהודים מצאנו הטיית שליליות ברמה גסה ובוטה במיוחד. בגרמניה הנאצית של שנות ה-30, היהודונים תויגו וסווגו כנחותים, בני הגזע החלש, עם אף הנשר, והעיניים הבולטות (מזכיר לכם משהו?) אפילו בדקו את אורך הצוואר והיקף הגולגולת, עשו ממוצע וכך הדביקו סטיגמה לאומה שלמה.

הסיפור הבא , שהוא סיפור אמתי, ממחיש בצורה יפה את הדינמיקה שיש לנו בראש לגבי מראה חיצוני למשל, וכיצד אנו מטים את הכף לכיוון מסוים מבלי לבדוק את הדברים לאישורם. בנוסף, כיצד אנחנו עשויים להיות בלתי אובייקטיבים ונטולי אחידות.

בשלהי שנות ה-'70 , הגיעה לשדה התעופה אישה אירופאית יפת מראה. היא הייתה מטופחת, נאה ומושכת תשומת לב בצורה בלתי רגילה. הצוות הביטחוני שהיה אמור להעביר אותה בידוק יסודי ומקיף כמו את יתר הנוסעים, החליט בשל חזותה האירופאית והמרשימה שאין צורך בכך. היא הייתה נראית כמו דוגמנית מסלול ולא עוררה שום חשד וודאי לא את חשדם של זרועות הביטחון. המה גם שהיא אירופאית אז מכאן ניתן להטות את המחשבה לכיוון חיובי ולהסיק שהכול בסדר איצתה ובפרט עם המראה המיוחד שלה.

הגברת עלתה ביחד עם מזוודתה לטיסת בואינג 770 , בטיסה לכיוון אחד.. מאותה טיסה אומללה אף אחד לא יצא בחיים. בתוך מזוודתה של האישה "היפיפה והמיוחדת" הונחו במכוון ומראש חומרי נפץ שהוסלקו מבעוד מועד, כאשר המטוס הגיע לגובה מסוים של שלושים אלף רגל המטוס התפוצץ כתוצאה מלחץ ברומטרי של גובה שהיווה טריגר לפצצה.

אחרי בדיקה מקיפה וארוכה של חוקרי תעופה עולמיים, דין ודברים, הסתברה שאותה גברת מגונדרת ויפיפייה הייתה לא פחות מאשר בת זוגתו של אחד מהמחבלים הבכירים בשנות ה-70. סיפור אלף לילה ולילה שהתגלה בעקבות הבדיקה, מצא שהם היו אמורים להתחתן בארץ, היא נשאה ברחמה את ילדו, הוא הבטיח לה לכשתבוא לארץ הם יתחתנו בחתונה מפוארת ומיוחדת כיאה לנסיכה המרשימה, רק מה, עליה להביא אתה בטיסה מזוודה קטנה שהכין עבורה מראש, מזוודה שאסור לה לפתוח אותה אך ורק שתגיע לארץ, כי זו הפתעה מיוחדת ממנו אליה. לכאורה מזוודה תמימה ופשוטה שלא עוררה שום חדש ולו רק בשל העובדה שמי שהביא אותה הייתה כל כך יפה..

הטעות הפטאלית הזו קיימת לא רק אצל מי שמסתנוור מיופי או רגיש לדברים מסוימים. זה קורה לכולנו ומשפיע עלינו ברמה כזו או אחרת. במילים אחרות ניתן לומר שאנחנו לא בדיוק אובייקטיבים בהגדות של מצבים, ובעיקר בפיענוח אנשים. אל לנו לשפוט בוודאי שלא לפי מראה חיצוני ו/או תחושת בטן פנימית. כי למעשה הדברים הרבה יותר עמוקים ממה שאנחנו חושבים שהם.

בואו ניתן את הקרדיט המלא אך ורק למי שאמר והיה עולם, למי שברא ויצר אותנו, שהוא, ורק הוא, בכבודו ובעצמו, בוחן לב וכליות, ויודע הכי טוב מה נעשה אצל כל אחד במוח ובלב. והוא וודאי יודע הכי טוב בעולם, הן לגבי החזות והמראה החיצוני והן לגבי תוכן האדם ופנימיותו.