יש כאב ויש כאב

יש כאב שמגיע כל כך לאט שלא מרגישים בו. הוא כל כך שקט, עד שהוא מצליח לצלול דרך צינורות הדם הכי דקים עד לעומקים. ושם, בלי שאף אחד יבין איך זה קורה, הוא מתחיל, כמו גידול סרטני, לשלוח זרועות, גרורות, שלוחות. מהר מאד הוא בונה מעצמה פנימית מכוערת ועכורה. מבחוץ עדיין קשה לאתר את קיומו. אבל משהו בפנים קומל. העיניים נעשות שקופות והקול שברירי. הצבעים מיטשטשים וחדות התמונה של הנפש האלוקית נשברת והולכת.רק כשהוא אוסף פנימה טינה, אשמות ישנות, יאוש מצטבר, נקמה שלא מיצתה את עצמה, שנאה עצמית. רק כשאלו עוטפים אותו כרחם מפלצתי ומעניקים לו כוח – הוא פורץ החוצה. באלימות. בצעקה. בהרס.

ויש כאב שמגיע באחת. עוד לפני שהבנת מניין הוא נוחת הוא פשוט בוקע את הכל ומתפשט בבת אחת בכל הגוף. משתק את כל המערכות. מדמים כל מחשבה. ואז, רגע אחד בלבד לפני שגם הוא צונח פנימה ומתחיל להטיף ארס, אפשר ללכוד אותו ביד. ללכוד ולהביט בו. חכה רגע. מניין באת? מה שם לך ומה שליחותך? ואז, ברגע שהוא מבחין שניתן לו שם, ברגע שהוא חש שאתה יודע שאינו אלא שליח, הוא נרגע. והרוגע הזה מונע הצטברות של לכלוך סביבו. הוא נשאר טהור. גם כשהוא צולל פנימה אתה מרגיש אותו כמו חומר חריף ומאד מדויק שנועד לרכך את הקשיחות הפנימית שלך, שנועד לסלק את הערפל וההכחשה שמטנפים לך את הדם. הוא שורף, אבל לא את מהותך. הוא מתפשט לכל מקום, אבל בגלל שהוא נראה לעין הוא לא מכווץ שום איבר. להיפך, כולם נפתחים לקראתו, כולם מחבקים אותו. שרוף אותנו, גואל. טהר את כל מה שלא באמת שייך לנו. אחינו אתה.

ויש, שגם זה שכבר שקע וטינף, שכבר צובר כוח להרס הבא, נלכד באישון העין. אפילו כשהוא מעוטף קורים כעורים אתה יכול להבחין מבעדם בחומר המזוקק, בבדולח החד שאתה זקוק לו כל כך. ואז, אם אתה לא פוחד. אתה יכול לקלף.

אטימות וגאות. ובהלה. וטינה. וכפירה. ובדידות.

זה לא חייב לקחת שנים. אם אתה מסכים לגעת בו ולהיכוות, אפילו שעה אחת דיה לפרק ממנו את צללי הגיהינום הנמשכים אליו תדיר ולהניח לו לבסוף, משערת ראש ועד ציפורן רגל, לנקות את כל מה שהצטבר בך שאינו שלך.מה שאתה באמת והכאב אינם אויבים. לעולם יהיו משרתים לאותו אדון. החומר המיותר, הנצבר ללא צורך, בדפנות, בעיקולים הנסתרים, רק הוא חוסם את הראות הפנימית, רק הוא מפריע לחדוות השמיים להופיע. ורק אותו שורף הכאב. למען זה נברא.

וכל הכאבים הם רק הד קלוש מהכאב היחיד, הצרוף. "גדול כים שברך. מי ירפא לך" (איכה ב' י"ג)

"אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, היינו כשימול את ערלת לבבו. כי כל זמן שליבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב, ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת" (ליקוטי מוהר"ן קמ"א)

"אי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבא אל התקווה הטובה, כי אם על ידי צער וייסורים ומרירות גדול. אבל גם כשמתאבלין וממררין על הצער והחורבן והעיקר על שאנו רחוקים כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים. גם אז אסור להישאר בזה חס ושלום רק לנחם את עצמו בכל פעם בגודל התקווה שאנו מקווים לאחרית טוב לצאת מהגלות מאפילה לאור וכן הוא בכל אדם ובכל זמן בענין גלותו וצערו ויסורין שעוברים עליו" (ליקוטי הלכות תולעים ה')

"רָאוּי שֶׁיַּרְגִּישׁ צָרַת יָחִיד מִכָּל-שֶׁכֵּן צָרַת רַבִּים, חַס וְשָׁלוֹם בְּלֵב כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּדַע מֵהַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְיוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כְּאֵב הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם וְעִם כָּל זֶה לִבּוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ הַצָּרָה כְּלָל וְעַל-כָּל-פָּנִים צָרַת רַבִּים חַס וְשָׁלוֹם, רָאוּי שֶׁהַלֵּב יַרְגִּישׁ כְּאֵב הַצָּרָה וְאִם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ צָרִיךְ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִיר הַיְנוּ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִירוֹת לְבָבוֹ כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (לְקַמָן רי"ז) עַל-פָּסוּק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דְּבָרִים ד-לט), שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא הַדַּעַת בְּהַלֵּב וְהָבֵן הֵיטֵב אַחַר-כָּךְ שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר" (יְשַׁעְיָה לח-ב), שֶׁהֵסֵב וְהִמְשִׁיךְ הַפָּנִים שֶׁהוּא הַמּחַ וְהַדַּעַת אֶל קִירוֹת הַלֵּב (סח) הַיְנוּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל כִּי עִקַּר הַפָּנִים הִיא הַחָכְמָה וְהַדַּעַת שֶׁהוּא אוֹר הַפָּנִים כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר" (שיחות הר"ן ל"ט)

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת וַאֲזַי מִגּדֶל הַחֲרָטָה, יַרְגִּישׁוּ גַּם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל כָּל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ, וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ, יַרְגִּישׁוּ שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם, הֵן אוֹתָם שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ וְנִתְהַוּוּ מֵהֶם בָּנָיו מִמִּין בְּנֵי אָדָם, וְהֵן אוֹתָם שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְגַם שָׁם יֵשׁ לָהֶם לֵב וּשְׁאָר אֵיבָרִים וַאֲזַי כְּשֶׁיָּמוּל אֶת לְבָבוֹ, וְיַרְגִּישׁ לְבָבוֹ גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיַתְחִיל לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת, אֲזַי יַרְגִּישׁוּ שָׁם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הַטִּפּוֹת, וְיִתְוַדַּע לָהֶם הָאֱמֶת הַאֵיךְ הֵם מֻטָּלִים בִּמְקוֹם טִנּוֹפוֹת בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית כִּי מִתְּחִלָּה נִדְמֶה לָהֶם שֶׁטּוֹב לָהֶם, כִּי הֵן מַזִּיקֵי עָלְמָא רַק אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁנִּמּוֹל לְבָבָם, עַל-יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם, אֲזַי מַרְגִּישִׁין הֵיכָן הֵם, וּמַתְחִילִין לְקוֹנֵן וּלְהִצְטַעֵר, וְנַעֲשֶׂה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל בֵּינֵיהֶם וְזֶהוּ (דְּבָרִים ל): "וּמָל ה' אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֲךָ", הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל ה' אֶת לְבָבוֹ, יִמּוֹל גַּם לְבַב זַרְעוֹ וּלְהֵיכָן שֶׁנִּמְשָׁךְ הַזֶּרַע, הֵן לְמִין בְּנֵי אָדָם, אֲזַי מְחֻיָּבִים בָּנָיו שֶׁיַּרְגִּישׁוּ גַּם-כֵּן הִרְהוּר תְּשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם וְכֵן אִם נִמְשָׁךְ לְמָקוֹם אַחֵר חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי יִמּוֹלוּ שָׁם הַלְּבָבוֹת וְיַרְגִּישׁוּ כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמ"א)