יש קונה עולמו בשעה אחת

פעם אחת בערב יום הכיפורים, בהיותו בדרך לא רחוק מעיר אשר בתוכה חשב רבי ליב שרה'ס לשבות ביום הקדוש, התחולל פתאום סער נורא, ואחריו גשמים שוטפים שקלקלו את כל הדרך, ובקושי גדול עלה לו לרבי לייב לבוא אחר חצות היום לכפר אחד, והחליט להישאר בכפר זה ליום הכיפורים. כשנודע לו, כי בכפר מתאסף מניין של יהודים: שמונה מהכפר ושנים מן היער הסמוך הבאים תמיד אל המניין, נתמלא שמחה והתחיל להכין את עצמו ליום הקדוש. הלך לטבול בנהר, אכל את הסעודה המפסקת, מיהר לבוא הראשון לבית התפילה הארעי של יהודי הכפר, לבש את הקיטל, התעטף בטליתו והתחיל לומר מתוך כוונה עצומה את התפילות והתחנונים שהיה נוהג תמיד לאמרם לפני כל נדרי – ואין מניין. יחד עם רבי ליב, ישנם רק תשעה יהודים ואחד חסר. מחכים לשני יהודים הגרים ביער והם לא באו. נודע הדבר, כי שניהם נאסרו לרגל עלילה, שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים, ואינם יכולים לבוא אל התפילה.

"אולי יכולים למצוא עוד יהודי אחד בקירבת הכפר הזה?" שאל רבי ליב שרה'ס.

"אין כאן שום יהודי מלבדנו", ענו כולם מתוך צער ואנחת כאב.

"אפשר נמצא בכפר איזה יהודי מומר?" שאל שוב רבי ליב.

"מומר?" התפלאו כולם ונעצו עיניהם ברבי ליב מתוך תמיהה.

"דלתי התשובה אינן ננעלות גם בפני יהודי מומר", החזיר להם רבי ליב. "ואם יש כאן בכפר יהודי אחד שהמיר דתו, הריני מוכן ומזומן ללכת אליו, ולבקשו וגם לנסות להשפיע עליו כי יבוא להשלים את המנין".

"יש כאן יהודי מומר", ענה אחד בלחישה, "והוא הפריץ שלנו, אדון הכפר".

"אבל", הוסיפו אחרים מתוך רעדה, "מומר זה כבר שקוע בחטאיו עד צוואר, עוד לפני ארבעים שנה, התאהבה בו בתו יחידתו של הפריץ הקודם, והלה הבטיח לו, כי אם ימיר את דתו וישא את בתו, יהיה הוא יורשו היחידי. זמן רב נלחם עם יצרו, אבל העושר הרב של הפריץ האציל לקח את לבו והוא לא עמד בנסיון, המיר את דתו, ונשא את בת הפריץ לאשה, כדת הנוצרים…".

בו ברגע, עלתה בזכרונו של רבי ליב תמונת אמו שרה היפה, התמה והטהורה, אשר שלוה קדושה היתה תמיד נסוכה על פניה. היא עמדה בנסיון מעין זה, והוד תמימותה לא נכתם. אבל הוא הרגיש כי אין השעה מוכשרת עכשיו להשתעשע בזכרונות, הוא פנה אל יהודי הכפר ושאל אותם: "האם ילדה לו האשה הנכרית בנים או בנות?"

"לא", ענו היהודים, "אשתו כבר מתה עליו לפני שנים אחדות והוא הולך ערירי".

"איה ארמונו?" שאל רבי ליב במהירות.

יהודי הכפר הראו לו את ארמון הפריץ שהוא בנוי בגובה הכפר ורבי ליב הסיר מעליו את טליתו, ומיהר לרוץ בין חלוקי אבן וחצץ, עד שהגיע אל הארמון. הוא דפק על דלת חדרו של הפריץ, ובלי לחכות לתשובה פתח את הדלת ונפגש פנים בפנים עם אדון הכפר, היהודי המומר. שעה קלה עמדו זה לעומת זה שני אנשים שתהום עמוקה הפרידה ביניהם, אחד פריץ-עריץ שבגד בעמו ובאלוקיו, והשני יהודי צדיק, בנם של קדושים. שעה קלה היו שניהם מציצים איש לתוך עיניו של חברו מחרישים. פניו של הפריץ היו זעופות ושל היהודי – רציניות. אבל בת צחוק ריחפה על שפתיו, מתחילה נצנצה במוחו של הפריץ מחשבת זדון כלפי יהודי זה שהתפרץ לתוך ביתו וחדרו כך, בלי נטילת רשות. הוא חשב לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוות עליו, כי יקח את היהודי ויטיל אותו לתוך המערה העמוקה שבחצרו, אשר לשם היו מושלכים על ידי הפריצים כל מי שלא מצא חן בעיניהם. אולם פניו הנדיבות והמאירות של רבי ליב, ולבושו הלבן, רככו את לבו של הפריץ. והנה פנה רבי ליב אל הפריץ ואמר לו:

"שמי ליב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל בעל שם טוב, אשר גם רבים מן הפריצים היו מתייחסים אליו ביראת הכבוד והרוממות. ואנוכי שמעתי פעם אחת מפיו הקדוש מה שאמר לי: כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה, שהתפלל דוד המלך "הצילני מדמים אלוקים" (תהילים נא,טז), כלומר: הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לאלוקים ושתאוות הממון לא תעביר אותי על דעתי ועל אמונתי באלוקים חיים. אמי שרה היתה יהודיה קדושה וטהורה. היא היתה יפת תואר, ואחד מבני הפריצים נתן עינו בה, וחפץ לקחתה לאשה. הוא הבטיח לה עושר וכבוד, אבל היא קידשה שם ישראל. וכדי להינצל מצפורניו של אותו פריץ נכרי, הלכה ונישאה ליהודי זקן אחד, שהיה מלמד עני. אתה לא זכית לעמוד בנסיון זה. בשביל כסף וזהב החלפת את אמונתך ויצאת לשמד… אבל תדע כי אין דבר עומד בפני התשובה, ויש קונה עולמו בשעה אחת. היום ערב יום הכיפורים ועוד מעט השמש תשקע. ליהודים בכפר שלך חסר אחד למנין, בוא אתי יחד לבית תפילתם הארעי, תהיה עשירי למנין, והכתוב אומר: העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז,לב).

קרני השמש האחרונות, שלחו דרך חלונות הארמון נוגה אדום אל מול פני רבי ליב, ולמראה אור פניו של היהודי הזה, לבוש הלבנים, ולמשמע דבריו, השתנו פני הפריץ: דופק החיים שלו עמד וקפא ועיניו נתבלבלו. גם שם בבית התפילה הארעי עמדו יהודי הכפר נבהלים ונפחדים. כקפואים ומאובנים ישבו או עמדו במקומותיהם. מי יודע, הרהר כל אחד בלבו, איזו צרה יביא עליהם היהודי האורח המוזר הזה?

ופתאום נפתחה הדלת ברעש, ולבית התפילה נכנסו בחפזון רבי ליב ואחריו הפריץ, בעל הכפר. פני רבי ליב היו עכשיו לבנים כסיד, ופני הפריץ היו כבושים בקרקע, ובריסי עיניו נתלו דמעות. רבי ליב רמז לאחד מן היהודים, והלה מסר לפריץ טלית מצויצת שהתעטף בה, ושלשל אותה על ראשו ועל פניו. גם מחזור מסרו  לו, שהוא לקח אותו בידים רועדות. אחרי כן ניגש רבי ליב אל ארון הקודש, הוציא מתוכו שני ספרי תורה, את הראשון מסר לאחד מזקני היהודים שבכפר, ואת השני לידי הפריץ. רבי ליב עמד בין שניהם והתחיל בניגון המסורתי:

על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

אנחה גדולה ועמוקה התפרצה בסערת אונים ממעמקי לב הפריץ שזעזעה את לבות כל המתפללים וכולם געו בבכיה. במשך כל הזמן של תפילת ערבית, וגם למחרתו, מאשמורת הבוקר עד לאחר תפילת נעילה, עמד הפריץ על רגליו, כולו רצוץ גו ונפש, כפוף תחת עול סבל חטאיו והתפלל כל התפילות והפיוטים מתוך כוונה מיוחדת. כפעם בפעם היה מוציא אנחות מקרב לבו שהיו שוברות את כל הגוף, וקול בכייתו החריד את הלבבות. ביחוד גדלה בכייתו באמירת הוידוי, בכל 'על חטא' היה גועה בבכיה, עד שהגיע למדרגת כלות הנפש.

בסוף תפילת נעילה, כשהגיע הקהל ל'שמע ישראל' הכניס הפריץ ראשו לתוך ארון הקודש, בידיו הרועדות חיבק את ספרי התורה, ובקול גדול שהחריד וזעזע את כל המתפללים קרא: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

ופתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו, והתחיל לקרוא בכל כוחו: ה' הוא האלוקים. ובכל פעם היה קולו הולך וגדול, הולך וחזק ופניו האירו בזוהר פלאי מיוחד, זוהר של מעלה מעלה. וכשקרא ה' הוא האלקים בפעם השביעית, יצאה נפשו במילה 'אלקים'.

לתפילת ערבית שוב לא היה מנין, אבל רבי ליב שרה'ס גם על רגליו ואמר: אשריו שיצאה נשמתו ב'אלקים'. עכשיו הוא מאותם הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, ומותר לצרפו למנין. ורבי ליב עבר בעצמו לפני התיבה והתחיל להתפלל תפילת ערבית: והוא רחום יכפר עוון.

ועוד באותו לילה, גומרת המסורה החסידית את סיפורה, הביאו את הפריץ לקבר ישראל בעיירה הסמוכה, רבי ליב בעצמו התעסק בטהרתו וקבורתו. ומאז היה רבי ליב שרה'ס נוהג בכל יום הכיפורים לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו בעל תשובה.