כף זכות בחיי הנישואין

השוני הרב בין בני אדם מוליד מציאות של חוסר הבנה הדדית. כל אדם חש חובה להשליט את דעותיו ולומר את מה שהוא חושב, ואם מישהו אחר חושב אחרת מיד הוא זוכה 'למקלחת' הגונה של הערות…

מדוע קשה לעכל את דברי חז"ל: "כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות"? למה קשה כל כך להבין שיש דעות נוספות חוץ מהדעה החשובה שלי? ועל מה ולמה אנו נוטים ישר לשפוט את אלו שחושבים או מתנהגים לא כמו שאנו רוצים או מצפים?

מנהג זה, לפיו נקבע כי יש להעיר לזולת על כל דבר, הוא המעשה הראשי הגורם לפירוד ושנאה, וכדי ליצור אהבה ואחווה צריך לעשות בדיוק ההיפך – לקבל כל אחד, כולל מעשיו ודעותיו השונות ולדון לכף זכות כל מעשה שלא היה נראה לי. במילים אחרות, לקבל את הזולת באופן מושלם וממילא ולהעניק לו הרגשה טובה המוכיחה, שלא משנה מה יעשה, הוא יזכה להערכה מצידי.

"בצדק תשפוט עמיתך" כך אומרת לנו התורה, וחכמינו ז"ל למדו מכך ש"הווי דן את כל האדם לכף זכות".

כל אדם שנתפס על ידנו "על חם" כשעושה או מדבר משהו לא טוב, עלינו לדון אותו לכף זכות ולנסות למצוא בו את הטוב. וכדאי לדעת, כי בשעה שאדם דן את חברו נפתחים למעלה כל ספריו והוא בעצמו כעומד לדין בשמים. בודאי שלא נרצה להתכחש לעובדה שאין כזו מציאות של אדם הנמצא בעולם הזה ואין לו חטאים. ואם כך, הקב"ה רוצה לראות כיצד ידון אותו אדם את חברו ובאותה מידה ישפטו אותו. אם הוא מחפש נקודות זכות גם כשקשה למצוא אותן ומתאמץ ללמד טוב על הזולת, גם בשמים מעלימים עין מכל הכישלונות והמעשים שלא היו כל כך ראויים. וכן להיפך, אם אדם דן את חברו לחובה, הוא בעצם גזר גם את דינו בעצמו וכאילו לקח חרב ובא להשליכה לעבר צווארו. מפחיד, לא?

ניתן לומר שלפעמים כמעט ואי אפשר לדון לכף זכות, כלומר אין אפשרות לשפוך אור על המעשה שנעשה לנגד עינינו. מחשבת הזכות נראית כה רחוקה ולא מציאותית, אך גם במקרה כזה יש להתאמץ ולמצוא צד של זכות באותו מעשה. על כך מובא מעשה בגמרא (שבת קכז, ב):

אדם אחד עזב את ביתו שבגליל העליון עקב ירידתו מנכסיו והשכיר עצמו אצל בעל בית אחד שהתגורר בדרום. הם סיכמו שאחרי שלוש שנות עבודה ישלם בעל הבית לשכיר סכום מסוים והוא יוכל לחזור לביתו. חלפו להן שלוש השנים ובערב יום הכיפורים, ניגש השכיר לעשיר וביקש ממנו את משכורתו כדי שיוכל לשוב לאשתו ולילדיו.

"אין לי כסף לתת לך", אמר לו העשיר.
"אם כך, תן לי פירות", ביקש השכיר.
אמר בעל הבית: "אין לי פירות".
בדכדוך מה, אמר השכיר: "תן לי קרקע, לפחות ממנה אוכל להתפרנס".
אך גם עליה אמר לו העשיר: "אין לי קרקע".
ניסה השכיר כיוון אחר: "אולי בהמה יש לך?"
ענה לו העשיר: "לא, גם בהמה אין לי".
כשהוא מיואש ביקש השכיר: "תן לי כרים וכסתות".
אך העשיר בשלו: "אין לי!"

וכך, במפח נפש החל השכיר לקפל את כליו ולעשות את דרכו חזרה הביתה.
אחרי החג, נטל עמו בעל הבית כסף ושלושה חמורים – אחד שנשא מאכלים, השני שתייה, והשלישי מיני מגדים, והלך לביתו של אותו שכיר.
הם אכלו ושתו ואז הוא העניק לו את שכרו והודה לו על עבודתו הטובה. לאחר מכן, שאל את השכיר: "מה חשבת בשעה שאמרתי לך שאין לי כסף לתת לך?"

ענה לו: "חשבתי שנזדמנה לך עסקה טובה בזול ולכן הוצאת עליה את כל כספך".
"ובשעה שאמרתי לך שאין לי בהמה וקרקע?" המשיך העשיר לשאול.
ענה השכיר: "חשבתי שהן מושכרות בידי אחרים".
"ומה חשבת בשעה שאמרתי לך שאין לי כרים וכסתות?"
ענה השכיר: "חשבתי שהקדשת את כל נכסיך לשמים".

פתח העשיר וסיפר: "אכן היה הדבר כפי שחשבת. נדרתי את כל רכושי להורקנוס בני שלא עסק בתורה. לכן הלכתי אל חבריי בדרום שהתירו לי את הנדר. וכשם שאתה דנת אותי לכף זכות, כך ידון אותך הקב"ה לזכות!". אותו שכיר פשוט שדן לכף זכות לימים נהיה רבי עקיבא, תנא ענק שבענקים ממנו הסתעפה כל התורה שבעל פה…

לדון לכף זכות זהו לא רק מנהג טוב, אלא חובתו של כל יהודי. ואין מקום היוצר צורך לדון לזכות ולראות את הנקודות הטובות בשני יותר מאשר בבית פנימה, בין בעל לאשתו. שהרי, כדי לפתח הבנה הדדית בין בני זוג, צריך לחשוב על השני אך ורק דברים טובים. וכשהנהגה זו באה לידי הרגל, האהבה בין בני הזוג מתעצמת וקל יותר לדון לכף זכות.

למעשה, נוהגים אנשים לזכור טוב מאוד כל מכשלה של בן זוגם, וברגע של ויכוח או מריבה מזכירים לו את כל החטאים שפשע כנגדם מיום שבאו בברית האירוסין ועד לאותו רגע. דבר זה מאוד מחייב, משום שהוא מצביע על יכולתו החזקה של המוח לזכור כל כך הרבה דברים, וכמובן, שזו לא חכמה לזכור רק את מה שבוחרים, כי אם מוחנו עמד בהצלחה במבחן הזכירה של כל הפשעים, כיצד נוכל לומר "שכחתי" על כל הדברים הטובים שבן/בת הזוג עשו, וכמובן גם לשכוח להודות ולשבח?! כיצד אפשר לומר "לא שמתי לב" על פעולה או מחווה קטנה שנעשתה כלפינו ובמיוחד בשבילנו, כמו הורקת האשפה, שטיפת כלים. ומן הצד השני, בישול המעדן שאני אוהב במיוחד, או סידור הבית כמו שאנחנו אוהבים. ולעומת זאת, לבחון בשבע עיניים כל משגה וטעות ולשלוף זאת לעולמי עד בכל זמן שנראה "מתאים"?!

העניין הוא להתמקד דווקא בטוב. ואין יותר טוב מבן הזוג שנועד לי משמים, דבר המעיד על כך שהקב"ה קבע בשבילי שהוא/היא יהיה החבר הטוב ביותר שלי. וכשחבר טועה, דבר ראשון לפני שמעלים אותו על הגרדום, יש לנסות להבין אותו ולחשוב מה אני הייתי עושה במקומו באותו מקרה ומקום. וגם אם אני חושב אחרת, הטוב ביותר הוא לסלוח כמו שבודאי הייתי סולח לעצמי ולדונו לכף זכות.

חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שכדי לדון לזכות, צריך לדון את כל האדם. כלומר, לראות את המכלול, את התמונה השלמה. עצה זו שימושית כאשר אנו נתקלים בחסרונות של אנשים אחרים, שאז קל יותר להשלים עם אותן מגרעות כאשר אנו מוכנים לראות אותן כחלק מתמונה רחבה יותר.

לכל אדם ישנן תכונות פנימיות מהן נובעות מעלותיו וחסרונותיו. אותה תכונה נדמית לעיתים כמעלה ולעיתים כמגרעת. ובזמנים בהם תכונות אלו נדמות כמגרעת, עלינו לזכור כי זוהי בעצם "עסקת חבילה". למשל, בעל כריזמתי ועוצמתי יכול ליהנות את הסביבה בתכונה זו ולהאציל מחוש ההומור שלו. ובאותה מידה, כשאין לאשתו מצב רוח חוש ההומור הזה יכול לייגע אותה. או, אישה בעלת אופי רגוע במיוחד משרה על סביבתה תחושת רוגע ונעימות, אך גם ביתה ומעשיה מתנהלים בעצלתיים.

המעלות והחולשות הנלוות אליהן הן שתי פנים באופיו של אותו אדם. וההנאה ששואבים בני הזוג מהצד החיובי שבתכונות בן זוגם, עולה על עוגמת הנפש הנגרמת להם מן הביטויים השליליים של אותה תכונה. עצם הידיעה שעשינו עסקת חבילה, תעזור לנו לדון לכף זכות ולשמוח בנקודות הטובות.

יהי רצון שנזכה לדון לכף זכות את כל האדם ובזכות זאת ידונו אותנו לטובה מן השמים!