כשהלב לב נשבר, הקב"ה עונה מיד

לאורי אלימלך, המכונה 'האינסטלטור האגדי' היו ידיים של זהב. מה נאמר ומה נגיד, כל ברז עקשן היה הופך למרגרינה בידיו המיומנות. אבל לא רק ידי זהב היו לו, גם לב של זהב פעם בין ריאותיו. במשך 30 השנים האחרונות התגורר לו אורי שלנו בקומה שלישית בדירה בגודל בינוני בשכונה ממוצעת, ולא פזל לגדולות. בוקר אחד קמה אשתו עם רעיון חדש, שמעולם לא עלה על שולחנם של בני הזוג, המטופלים בארבעה ילדים נשואים ובעוד כמה וכמה נכדים חביבים. "ראה אורי, שנים רבות אנו חיים בצניעות, אבל כיום בלי עין רעה, בריאות יש, וגם כסף לא חסר, הדירה קטנה מלהכיל את הנכדים, בוא נבנה לנו בית חדש, על חלקת אדמה עם גינה ועצי פרי, ונזדקן לנו בנחת. מגיע לנו אורי, מגיע לנו".

אורי הסכים, שחרר כמה חסכונות, רכש חלקת קרקע בת 700 מ"ר, פתח במרץ רב במבצע אדריכלי-הנדסי, ובתוך פחות משנה קיבל רשיון בניה. הוא הצמיד לימינו את הקבלן הוותיק געצל שרייבר, וביקש ממנו להתחיל לבנות. "אתה בונה געצל, ואני קונה את כל חומרי הבנין". געצל הנהן. עוד באותו שבוע יצא אורי לרחרוח מחירי חומרי הבנין, בלוקים, ברזל, חול, מלט, בטון, ה-כ-ל. הוא נע מחברה לחברה וקיבל כחמש הצעות מחיר, עם הפרשים סבירים בין ספק אחד למשנהו. ההחלטה היכן לקנות מסה כה גדולה של חומרי בנין היתה קשה לאורי, והוא התחבט. והנה, ללא הודעה מוקדמת, בשעת בוקר, מקבל אורי פלאפון בהול: "אורי, מדבר געצל, אני כאן בחלקה שלך, עם המהנדס, ולא יאומן כי יסופר, נוחתות כאן עכשיו שש משאיות גדולות, עם ברזל, עם בלוקים, עם חול, עם מלט. קיצור, כמות ענק של סחורה, שעל פי העין שלי, תספיק לבנות את כל הוילה עם אפשרות גם לבניית המחסן שדברנו עליו".

אורי שאג: "ריבונו של עולם, לא הזמנתי סחורה מאף אחד! בדוק מי הספק החצוף שעשה דין לעצמו". געצל ביקש תעודת משלוח מאחד הנהגים, עיין בה והודיע: "מדובר בחברת האחים נחמן בע"מ מרחוב הפלדה 24 באזור התעשיה הישן".

"הוי, הם חצופים, אני לא הזמנתי מהם דבר… ועוד שש משאיות! אני אתן להם על הראש לאחים נחמן, הם ייקחו את הכל בחזרה. פרוטה הם לא יראו ממני". אורי חייג לאחים נחמן בע"מ. "אחים נחמן שלום". "בוקר טוב מדבר האינסטלאטור אורי אלימלך, מי הזמין אצלכם סחורה? אני בטח לא, ואתם מורידים על דעתכם שש משאיות בלוקים ומלט. אני לא מתכוון לשלם… קחו הכל!!!".

"סליחה אדוני הנכבד, אבל הסחורה שולמה". "שולמה? מי שילם?! מה שילם?!".אורי ניתק את השיחה, הניע את הג'יפ ולחץ על הדוושה. הוא נכנס בסערה למשרדו של צורי נחמן בעל העסק, התיישב מולו בעינים רושפות ואמר: "תשמע חביבי, אני לא מכיר אותך, אבל התרגילים שלך לא מוצאים חן בעיני, אני מבקש הצעת מחיר, ואתה על דעתך שולח סחורה, מה אני חבר שלך? והפקידה שלך מוסיפה חטא על פשע ומספרת לי סיפורי מעשיות שהסחורה שולמה". צורי נחמן בן ה-30 חייך חיוך ענק, מזג כוס מים צוננת לאורי, וביקש שיברך ויירגע. "לא נרגע!", דחה אורי את הכוס. "ובכן, לפני שאתה כועס ורותח, תרשה לי לספר לך סיפור קטן, זה ייקח לא יותר משתי דקות, ואחר כך אם תרצה תוכל להחזיר את הסחורה…".

"לפני 20 שנה, אולי שנה או שנתיים יותר אלמנה צעירה מטופלת בששה ילדים קרסה תחת נטל העומס הנפשי והכלכלי. היה זה לאחר שהבחינה כי מים נוזלים מן הכתלים. החיים בדירה הקטנה הפכו לגיהנם, הכל טחוב ורטוב, חשבון המים האמיר, אחד השכנים אמר לה שמדובר בדליפה חמורה בצינורות שבתוך הקיר, ומדובר בתיקון בעלות של אלפי שקלים. האלמנה מררה בבכי, אין לה כסף לקנות לחם וחלב, ומהיכן תמציא אלפי שקלים לתיקון הצינורות. "וכשהגיעו מים עד נפש, היא חייגה בדחילו ורחימו לאינטלאטור אחד, וזה הגיע, איבחן את התקלות, ואמר: "גברתי, מדובר פה בתיקון מורכב, צריך להחליף מחצית מהצנרת של הבית, צריך לפני כן לשבור שלושה קירות ולהקימם מחדש. זו צרה לא קטנה, הדורשת סכום גדול". האלמנה ניגבה דמעות ובתמימותה אמרה: "אני אדבר עם העובדת הסוציאלית שלי, אולי העיריה תשלם".

למחרת בבוקר הלכה האלמנה לעובדת הסוציאלית שלה, וזו פרצה בצחוק גדול: "פרויקט שיקום שכונות מממן רק שיפור חזות הדירה, אבל לא תקלות של אינטסלציה". פגועה חזרה הביתה וגילתה הפתעה. בבית התייצבו להם האינסטלאטור ושני פועליו, שוברים קירות ומפנים אותם, כשמסביבם מביטים הילדים היתומים, שהביטו בעינים משתאות במלאכת השבירה והבניה. הכל נעשה במיומנות, הקירות נבנו בזריזות, צינורות חדשים הוכנסו, ברזים נוצצים הורכבו לכל הכיורים, והיתומים, בעיקר השניים הגדולים, הביטו בכל פעולה בסקרנות מהולה בחדווה.

"אחרי יומיים של עבודה מאומצת הבריקה הדירה הקטנה של האומללה מנקיון. גם הכתלים נמרחו בצבע חדש. האלמנה היתה מאושרת ושאלה את האינסטלאטור: "כמה אני צריכה לשלם?" והוא השיב לה: "סליחה? יש לך טעות גברתי, העיריה שילמה, העיריה שילמה הכל…". אתה מבין אורי אלימלך ידידי, האלמנה שמחה מאד לגלות שבניגוד לדברי העובדת הסוציאלית, העיריה כן שילמה את ההוצאה הגדולה, והיא יכולה לחיות בדירתה בהקלה רבה מבלי לשלם ממה שאין לה. אבל שני היתומים הגדולים הבינו, שהעיריה לא שילמה פרוטה, ולא חצי פרוטה".

אורי הזדקף מכסאו, תופף בעצבנות על שולחן הכתיבה של צורי נחמן ושאל: "נו, אתה חושב שהסיפורים התמימים שלך מעניינים אותי?". צורי נחמן שלף פתק קטן מן המכתבה שלו, הוציא עט פלסטיק מכיס חולצתו ורשם: "אורי יקירי, את שש המשאיות שירדו בחלקה שלך, העיריה שילמה!!!".

אורי פער שתי עינים מוכות בתדהמה, ושמע את צורי מסכם את סיפורו: "ידידי, האלמנה זו אמא שלי, היתומים שהביטו בך ולמדו את המקצוע ממך אלו אחי הגדול חנוך ואני. 20 שנה שאנו מחפשים אותך כדי להודות לך על שמחת החיים שהכנסת לבית שלנו, באחת התקופות האיומות בחיינו". צורי קם וחיבק חזק חזק את אורי, חיבוק של הכרת הטוב.