למה אנחנו? שילכו הקוזאקים!

ארץ ישראל…
רק לומר את שתי המילים הללו זה להתמלא בגעגועים. כן, גם אם אתם כאן, דורכים על אדמתה. תתמלאו בגעגועים אליה.

רגע, מה אנחנו יודעים באמת על הגעגועים לארץ ישראל? על זכות ישוב הארץ? לא הרבה. אבל רבי נחמן מברסלב מסביר לנו (ליקוטי מוהר"ן, קנ"ה):
"וְדַע, שֶׁאֶרֶךְ אַפַּיִם תָּלוּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי שָׁם זוֹכִים לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. כִּי אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה"…נִמְצָא שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי, זוֹכִין עַל יְדֵי אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וכו'…

וְעִקַּר גֹּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מִתְלַהֵב לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כָּל כָּךְ, הָיָה רַק בִּשְׁבִיל מִדָּה זֹאת שֶׁל אֲרִיכַת אַפַּיִם, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁשָּׁם בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל זוֹכִין לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְּרִין קי"א): "וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ", 'מָה רָאָה? אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה'. הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁרָאָה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם שֶׁהוּא תָּלוּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כַּנַּ"ל, עַל כֵּן "וַיִּקֹּד אַרְצָה", שֶׁהָיָה לִבּוֹ בּוֹעֵר לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל וכו'…

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כִּסּוּפִין וְגַעְגּוּעִים לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה גַּעְגּוּעִים לְכָל הַצַּדִּיקִים לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. וְהוּא סְגֻלָּה לְהַכַּעַס וְלָעַצְבוּת, כִּי 'כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַכּוּ"ם' (שַׁבָּת ק"ה). אֲבָל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, הֶפֶךְ הַכַּעַס: וְזֶה שֶׁקֹּדֶם קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנַת הַיִּחוּד, אָנוּ מְבַקְּשִׁים: 'וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ', הַיְנוּ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִים לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנָה".

בני ישראל, כמו שמסופר בתורה, לא עשו שום השתדלות בעניין זה וגם לא הראו שום רצון לשוב לארץ ישראל בתקופה בה היו בגלות מצרים, למרות שהסיבה הגלויה לגלות כבר חלפה – הרעב. ורש"י אומר, שהרע לא נמשך כל שבע השנים כפי שראה פרעה בחלומו, אלא שנתיים בלבד, עד שהגיע יעקב אבינו ובאה ברכה לרגליו, מאז לא רק שהרעב פסק אלא נהיה שפע גדול.

אז למה לא חזרו לישראל?

למרות שאנו יודעים שהייתה זו גזירה של הבורא – שבני ישראל ירדו למצרים עד שהוא יגאל אותם משם, כמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו). חז"ל אמרו, שאם יעקב היה יורד מרצונו למצרים היה צריך לרדת בשלשלאות של ברזל, כי גזירה היא מלפני המקום. וכן ידוע על פי הסוד, שבני ישראל היו צריכים לרדת למצרים כדי לברר שם ניצוצות קדושה שנפלו מפגמיו של אדם הראשון. אבל אם כל זה היה גלוי וידוע לבורא עולם, וגם לעם ישראל – הם היו צריכים לשוב חזרה לארץ, לפחות לרצות, להשתדל, להתגעגע, כמו שהתורה אומרת בכמה מקומות, שאדם צריך לעשות את שלו על פי פשוטם של דברים ולא להתעסק בדברים שהם כבשונו של עולם, למרות שיודע מה יהיה בעתיד (חזקיהו, עניין תוכחת הדור וכדומה). יש כאן רמז גדול והתעוררות מוסרית לא לשכוח לעולם את ארץ ישראל ולא להניח לגעגועים אליה – ולשוב הביתה!

בני ישראל נמצאים בגלות, מצבם משתפר, והם שוכחים לחזור הביתה. זאת מציאות שחזרה וחוזרת על עצמה לאורך כל הגלויות, כולל הנוכחית. במקום לנצל את המצב הטוב, את השיפור והשפע כדי לעלות לארץ ישראל, הגולים העדיפו לתקוע את יתדות הגלות עמוק באדמת הניכר בה ישבו, דבר שהכעיס את בורא עולם והוביל לגזירות שונות, ייסורים, פוגרומים ועוד, קריאות התעוררות לא לחיות בשאננות, ב'חממה' של הגלות, אל לחזור הביתה.

על כך מספרת האנקדוטה על רבי נחום מצ'רנוביל זצ"ל, שהגיע פעם לאכסניה והחליט לישון שם. זמן תפילת ערבית הגיע, ובעל האכסניה, יהודי פשוט, ראה את רבי נחום מתפלל עם כוונה ויראה עצומה. היהודי, שבקושי ידע לקרוא, שאל את הרב: "רבי, מה אתה עושה?" והרב השיב: "אני מתפלל שבעזרת השם נזכה לראות בקרוב את קץ הגלות, ויבוא המשיח במהרה ונעלה כולנו לארץ הקדוש, לארץ ישראל".

בעל האכסניה היה בהלם. הוא עלה לקומה העליונה וסיפר את מה ששמע המרב לאשתו. "יקירתי, את יודעת הרבי שהגיע אלינו היום התפלל עכשיו על קץ הגלות, שבקרוב יבוא המשיח ונעלה כולנו לארץ הקודש, לארץ ישראל".

"קץ הגלות? משיח? ארץ ישראל?!?" שאלה האישה. "חשבת מה נעשה עם הפרות שלנו אם משיח יבוא מחר? איפה נשאיר אותן? ומה נעשה עם הסוסים? ומה עם האכסניה שלנו?" שאלה בדאגה.
ושוב היהודי היה בהלם. הוא פנה לרבי נחום ושאל אותו: "ותגיד לי… אם יבוא המשיח ונעלה לארץ ישראל, מה נעשה עם הפרות שלנו? איפה נשאיר אותן? ומה נעשה עם הסוסים? ומה עם האכסניה שלנו?"

"על זה אתה דואג?!" השיב רבי נחום בפליאה. "תגיד לי אתה, כשבאים הקוזאקים ורודפים אחריך ברחובות השטעטל…אתה אוהב את זה? אז אתה מבין למה אני מתכוון? כשיבוא המשיח לא יהיו יותר קוזאקים! זהו! נגמר הסיפור! כולנו הולכים לישראל".

שוב עלה היהודי אל אשתו ואמר לה: "יקירתי, רבי נחום צודק. כשיבוא המשיח זהו זה! אין יותר קוזאקים! כולנו הולכים לישראל!"
האישה הסתכלה עליו במבט כביכול מבין ואמרה: "הבנתי! אבל תרד ותגיד לרבי נחום הזה שגם מחר יתפלל על ביאת המשיח, אבל בקש ממנו להגיד למשיח שייקח איתו את הקוזאקים לארץ הקודש וישאיר אותנו פה בשטעטל, עם הפרות, עם הסוסים ועם האכסניה…"

אתם מבינים? החיסרון בהבנה ובהכרה של עם ישראל בחשיבות הישיבה בארץ ישראל הוא זה שנמצא תמיד בעוכרנו. לכן כולנו – בארץ ובחו"ל – צריכים להתמלא בגעגועים תמידיים ואמיתיים לארץ ישראל. והיושבים מחוצה לה, אל להם לשכוח שהם צריכים לגור כאן, בבית שיועד להם מששת ימי בראשית, ולא ליפול לחושך הגלות, לנוחות והרווחה הכלכלית שכביכול יש להם שם, שזה השקר הגדול בו נכשל האדם. וכי הבורא שמפרנס אותך בחו"ל לא יכול לפרנס אותך כאן בארץ ישראל? אדרבה, בארץ ישראל השפע מבורך פי אינסוף מכל מקום בעולם, שהרי נאמר "ועיני ה' בה"!… וגם אנחנו, היושבים כאן, צריכים להמשיך להתגעגע לזכות ולקדושת ישראל, הרי אנחנו רחוקים מארץ ישראל האמיתית, מקדושתה האמיתית, לכן אנו עדיין בגלות למרות שאנו כאן.

כדי להתעורר לאהבה, לגעגועים, לרצון ליישב את ארץ ישראל, עלינו לדעת שכל היהדות שלנו תלויה בה – בארץ ישראל, כפי שאומר רבי נחמן ("חיי מוהר"ן", ט"ו): "אַחַר שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל וְשָׁם מְדַבֵּר הַרְבֵּה מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְכוּ', וּבִפְרָט בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה בֵּאֵר הַדָּבָר יוֹתֵר, כִּי אָז הִתְחִיל בְּהַתְחָלַת הַתּוֹרָה תֵּכֶף לְדַבֵּר מֵאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יְהוּדִי, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וּכְשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז נִקְרָאִין אִישׁ מִלְחָמָה, כִּי קֹדֶם שֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ רַק כְּשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז הוּא אִישׁ מִלְחָמָה".

וכששאל אותו רבי נתן מה כוונתו כשמדבר על חשיבות ארץ ישראל, כי היה נראה לו שרבינו מדבר על דבר מופשט ורוחני, גער בו רבי נחמן ואמר: "כַּוָּנָתִי אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הַזֹּאת בִּפְשִׁיטוּת עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים וְהַדִּירוֹת". כְּלוֹמַר, שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ בַּמֶּה שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּמַעֲלַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ עַל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הַזֹּאת שֶׁבְּנֵי יִשְֹרָאֵל נוֹסְעִים לְשָׁם, שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁכָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְֹרָאֵל בֶּאֱמֶת יִסַּע לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל".

ובאות קנ"ו (שם) אומר רבי נחמן: "אָמַר: הַמָּקוֹם שֶׁלִּי הוּא רַק אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַה שֶּׁאֲנִי נוֹסֵעַ אֲנִי נוֹסֵעַ רַק לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וּלְפִי שָׁעָה אֲנִי רוֹעֶה בִּבְּרֶסְלַב…" ועיין עוד בספרי רבינו ותלמידיו, עד כמה היו מתגעגעים תמיד לארץ ישראל.

גם הגמרא מורה לנו על הלכות וחיובים לגור בארץ ישראל (כתובות דף קי) כדי שלא ניפול לנוחות השקרית של הגלות וניזהר מהסכנה האיומה של ההתבוללות. "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה!"

יהי רצון שנזכה לקיבוץ גלויות ולשוב הביתה, לארץ ישראל, ולא נשקע במנעמי הגלות השקריים, שהם המלכודת הכי גדולה שאורבת בדרכו של כל יהודי, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.