לפגוש את אלוקים בהודו

לפני ימים מספר הגיע אלי מכתב מרתק. כתב אותו בחור שהשתתף לפני שנים בסדנא שהעברתי עם מיכי יוספי בחופי גואה בהודו. המכתב היה מיועד לחבר אחר שלו, שנמצא אז בארץ. שניהם, כפי שאתם מתארים לעצמכם, היו באותה עת רחוקים לגמרי מיהדות. וכך הוא כתב לי: "מצאתי מכתב שכתבתי לחבר ולא שלחתי ובו אני מתאר לו רשמים מהסדנא שלך בהודו. היום אני כבר בעולם הקדושה וגם החבר ההוא כבר בעניינים, אבל חשבתי שיהיה לך מעניין לקרוא תיאור של הסדנא שלך מהצד, ומה היא עשתה לי, אז הנה המכתב". אז ככה – בסדנא הפעם רק ארז דיבר ולא מיכי, המורה השני. אני לא יודע למה. אולי בנושא הזה הוא יותר בקי. בכל אופן זה היה מרתק לגמרי. כאילו שסוף סוף הוציאו איזה שפן מהשרוול, שחיכו להוציא אותו הרבה זמן. נושא השיעור היה "לבושים", לא לבושים שבן אדם לובש. לבושים שאלוקים לובש.

ארז אמר ככה: "הקדוש ברוך הוא הוא מעל לכל תפיסה ודמיון. אי אפשר לתאר אותו בשום צורה ואי אפשר לדבר עליו בשום מילה. אבל בגלל שהוא רצה להתגלות אלינו ורצה להיות בקשר איתנו, בני האדם, הוא בחר להתגלות במשך ההיסטוריה בכל מיני צורות. "על הים (כלומר בקריעת ים סוף, ככה הוא הסביר) נגלה להם כאיש מלחמה. בסיני (כלומר במתן תורה בהר סיני) נגלה להם כזקן מלא רחמים". גם בטבע – כל מה שאנחנו רואים, כל מה שאנחנו שומעים, בעצם כל מה שאי פעם נוכל לדמיין אותו או לחוש אותו – הכל הכל ממש, זה "לבושים" של הקדוש ברוך הוא, דרכים בהן הוא מתגלה אלינו.

ואז ארז אמר: "מי אני?" וזה היה קצת מוזר ומפתיע. לא ידענו מה הוא רוצה לומר. הוא באמת חיכה לתשובה ואז החבר`ה התחילו ליהנות מהקטע ולענות לו: "אתה בן אדם", "אתה דוס", "אתה גבר", "אתה אחלא מורה", "אתה נשוי", "אתה אבא", "אתה בן 40", "אתה גבוה", "אתה מתוק", ומלא רעיונות כאלה. הוא שמע את הכל ורק חייך, ואחר כך עוד פעם שאל: "כל הדברים שאמרתם הם אמת, אבל הם מתארים כל מיני צדדים בי, כל מיני דרכים שאני מתגלה בעולם, כל מיני דברים שאפשר להגיד עלי, אבל מה אני באמת?"  עוד פעם לא הבנו מה הוא רוצה עד שמישהי אמרה: "נשמה".
"יופי", אמר ארז, "אבל מה זה אומר: נשמה?"כאן קצת הסתבכנו, עד שארז אמר, שנשמה זה בעצם מה שמעבר לכל ההגדרות. נשמה זה האדם בעצמו, החלק היותר עמוק ויותר מהותי שלו. באופן דומה גם לקדוש ברוך הוא יש שמות רבים, וכולם מתארים באמת צורות שונות שבהן הוא אכן מתגלה בעולם, אבל אף אחד זה לא הוא בעצמו. הוא בעצמו זה כמו הנשמה של העולם, משהו פנימי שהוא העיקרי, אבל בלתי נתפש ובלתי מוגדר.

וארז המשיך להסביר. מבין אין סוף השמות שיש לבורא, כלומר לאין סוף הצורות בהן הוא יכול לפעול או להתגלות, בחרו חז"ל הקדושים (איזה ביטוי מעניין – "חז"ל הקדושים", אתה לא חושב?) לפנות אל הקדוש ברוך הוא בעיקר בתואר אחד עיקרי – "אלוקינו מלך העולם". אלוקים, זה "הכינוי של מידת הדין בעולם. כלומר הגבול, הדיוק, החלוקה הברורה, הצדק והשליטה במציאות", ו"מלך", זה די דומה לאלוקים, כלומר אדון ושליט, שופט ומושל, שאנו עבדיו וצריכים לסור למשמעתו.

"מה זה עושה לכם?" חקר אותנו ארז. אף אחד כמובן לא התחבר יותר מידי ל"אדון ושליט, שופט ומושל, שאנו עבדיו וצריכים לסור למשמעתו", וארז כמובן ידע את זה. הצורה שבה הוא הכניס אותנו לשיחה וגרם לזה שכאילו הוא מסביר לנו מה אנחנו חושבים – הייתה מאלפת.
"למה בעצם אנחנו לא מתחברים לזה?" שאל שאלה רטורית וענה לעצמו: "סיבה אחת, כי אנחנו בכלל לא מכירים מלכות ושלטון, ומה שאנחנו מכירים או שמענו עליו זה רק שלטון מושחת ומנוון. סיבה שנייה – כי האידיאולוגיה השלטת בעולם שלנו זה חופש – חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש לעשות כל מה שאנחנו רוצים. דמוקרטיה, שוויון זכויות, זרימה, אנרגיות. ולכן "אדון ושליט" בכלל לא מדבר אלינו. אבל אם תתנו לזה סיכוי, אם תהיו מוכנים להיפתח למשהו שאתם לא מכירים עד היום, תוכלו לשמוע שהחוויה הכי עמוקה שאדם יכול לחוות היא דווקא חווית השירות. להיות משרת לממלכת הקדושה. להיות עבד לאדוני האור. לקחת חלק בתיקון העולם, לשרת את הטוב המושלם".

אנשים קצת הרימו גבות, עם כל הכבוד לכשרון הרטורי של הבן אדם הוא דיבר על משהו שבאמת לא קלטנו ולא הכרנו בשום צורה. כמובן שהוא קלט את זה ובחר לתת לנו דוגמא מפתיעה. "מי ראה כאן את הסרט "שר הטבעות?". היה יותר פשוט לשאול "מי לא ראה את שר הטבעות?" (להשכלה כללית, אם לא ראית עדיין את הסרט, שר הטבעות זה סרט מאד מצליח באורך 7 שעות שמתאר טרילוגיה דמיונית שהנושא העיקרי בה הוא מלחמה בין הטוב לרע ומככבים בו כל מיני יצורים שונים ומשונים). בכל אופן הוא הזכיר סצנה אחת מהסרט, תוך שהוא מציין שיש להניח שלא משכה תשומת לב מיוחדת אצל רוב הצופים. כאשר "הטובים" יוצאים לדרך למשימה הרת גורל של השלכת טבעת האופל להר האש, נוצרת קבוצה של תשעה שותפים שמייצגים את כל היצורים באותו עולם (בני אדם, גמדים, הוביטים (שזה חצי גמד וחצי אדם, משהו ממוצע כזה), אלפים (מין יצורים רוחניים אלמותיים) וקוסם אחד). ואז הגיבור של הסרט, הוביט בשם פרודו, לוקח על עצמו את המשימה הכי קשה – אחריות על הטבעת (שמי שמתפתה להשתמש בה עלול בקלות לשרת את כוחות הרשע ולגרום לחורבן העולם). ואז יש קטע בסרט, שאראגורן, אחד הנציגים של המין האנושי, כורע ברך לרגלי פרודו ונשבע לו אמונים. הוא מבטיח לו שישרת אותו וילך בעקבותיו לחיים ולמוות, גם אל המקומות הכי מסוכנים, עד שתושלם המשימה וטבעת האופל תושלך אל המקום בו נוצרה – הר האש.

אחרי שארז הצביע על הסצנה הזאת אנשים הודו שיש בה משהו מרגש. ואז ארז עצם את העיניים, התחיל להתנדנד קצת אחורה וקדימה כאילו שהוא נכנס לאיזה טרנס, וכולם הרגישו שמה שהוא אמר כעת היה ממקום הרבה יותר פנימי שלו, כאילו שמישהו אחר, אולי איזה מורה רוחני שלו, היה מדבר בו ומסייע לו לנסח את הדברים. זה – באמת היה מדהים: "זו בדיוק הנקודה", הוא אמר. "הרצון הכי עמוק שלנו הוא להישבע אמונים לכוחות הטוב, לשרת מטרה קדושה ונעלה, ובעבור משימה כזאת היינו מוכנים, לפחות ברמה העקרונית, למסור את חיינו".

הוא דיבר על נאמנות ושייכות בין הורים לילדים, בין בני זוג, נאמנות לחברה או לארץ מסוימת. והמשיך להסביר, שכל סוגי הנאמנות והשייכות הם רק צל צילה של הנאמנות הכי פנימית ושורשית שמוטבעת בנו – נאמנות לאלוקים וכל זה אמור להיות חבוי בבחירה של חכמינו הקדמונים לפנות אל הבורא דווקא בשם "אלוקים" ו"מלך".

"ייתכן מאד שהיו תקופות שהקשר עם הקדוש ברוך הוא באמצעות "הלבוש" הזה היה באמת קשר פנימי ועמוק, מסעיר, מרגש, קשר שבעבורו מוכנים לחיות ולמות. בלי ההרגשה הזאת קשה יהיה לנו להבין אלפים ורבבות יהודים שאכן מסרו נפשם למוות ובלבד שלא ישתחוו לפסל או יעברו על מצוות הבורא. אין סיכוי שאדם יהיה מוכן למות אלמלא הוא חש נאמנות וקרבה ברמה שאין למעלה ממנה לאותו "אלוקים", ו"מלך".

"אבל אז נכנסו לתמונה "היכלי התמורות". ארז הסביר שיש בעולם כוח שנקרא "היכלי התמורות". הוא תיאר את זה בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית שמקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד (מזעזע, לא?). מה שעושה אותו כוח שלילי הוא לעוות ולשבש כל סוג של שפע שיורד לעולם ולהפוך אותו – בתודעה של בני האדם – לההיפך הגמור ממה שהוא באמת. הוא הזכיר פסוק שמופיע בנביא ומתייחס לתופעה הזאת: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר". כדי להבין את התופעה ציין ארז את מה שקורה לפעמים בשעת מחלה שמשתבש לאדם חוש הטעם והוא מרגיש שמר הוא מתוק ומתוק הוא מר. מבחינה מסוימת, התודעה של רוב האנשים נגועה בחולי כזה, שההרגשות והתפישות שלהם על המציאות משובשות ו"מומרות" על ידי אותם "היכלי התמורות".

כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפישת עולם, שתגרום אצלנו לסילוף עמוק ומכאיב של "לבוש" ה"אלוקים" ו"המלך". המלכים ובעלי השררה שנחשפו בפנינו היו על פי רוב מלכות מושחתת, מתנשאת, גאה ומשפילה, אכזרית, שיפוטית, רחוקה וקרה. לא הכרנו מלכות אחרת, ובעקבות הכרות עם תפישת המלכות המעוותת התעוותה אצלנו גם תפישת המלכות האמיתית, ובלי שנשים לב, לאט לאט, במשך שנים או דורות, התחלנו לתפוש גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, שיפוטי, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. תפישת המלכות נפגמה, הקשר עם ה` התעוות והתרופף. "היכלי התמורות" השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא.

אבל אז קרה משהו. לפני כ 200 שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי "היכלי התמורות" והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: "חבר טוב אמיתי". באחת הפגישות הראשונות בין רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן, כאשר הם טיילו ביחד באיזה שדה ושוחחו ביניהם ואז אמר רבי נחמן משפט שנכנס בעומק ליבו של תלמידו, ולדבריו – היה זה משפט מפתח בחייו, ועל ידו הבין שבוודאי יזכה להגיע לשלמותו ותכליתו עלי אדמות.ואלו היו הדברים: "ובכלל, זה טוב מאד לשפוך את הלב לפני השם יתברך, ממש כמו ששופכים את הלב לפני חבר טוב אמיתי".

כאן עצר ארז ושאל אותנו: "נשמע לכם איזו בשורה מדהימה שלא הייתה כמוה?". כולם כמובן שתקו, כי מה אנחנו מבינים בזה בכלל וארז המשיך להסביר: "מה היה החידוש הגדול שבדבר? הלא מושג התפילה כבר היה ידוע ומפורסם, ביהדות בכלל ובחסידות בפרט. אלא שכאן חידש רבינו שאפשר ליצור עם הקדוש ברוך הוא קשר מסוג מאד מיוחד, מאד אישי וקרוב. ועל סוג של קשר כזה לא דובר מעולם באופן כה ברור. "חבר טוב אמיתי"! הלא בשלוש מילים אלו מקופלת משאת נפשו של כל אדם, שיהיה לו חבר כזה: אוהב אמיתי, החפץ בכל ליבו באמת ובתמים אך ורק בטובת רעהו ללא כל אינטרסים. הוא לעולם לא ינצל את מה שידוע לו לרעת חברו חלילה. שומר סוד מושלם הוא, וכל מה שישמע לא יצא לחוץ לעולם. חבר טוב אמיתי לעולם לא ינטוש את חברו ולא יבגוד בו, גם אם ירד חברו לתכלית דיוטא התחתונה. תמיד יהיה מזומן לו ויבוא לעזרתו בעת הצורך, לעולם לא יאכזב, ותמיד ידע להקשיב בכל תשומת הלב, יבין וישתתף בקורות חברו, יבכה עמו בצערו וישתתף בשמחתו.כל אדם בעולם מאחל לעצמו חבר כזה. רבי נחמן מחדש ואומר – יש לך חבר כזה. דבר איתו, שתף אותו, הוא באמת מקשיב ואיכפת לו, לעולם לא ייטוש אותך ולא יאכזב אותך. הקדוש ברוך הוא – הוא הוא אותו חבר.

לא שהלבוש "מלך" או "אלוקים" אינו אמיתי. הוא אמיתי ונחוץ לנו בוודאי גם היום, אבל כדי להחזיר את הכתר ללבוש הזה, כדי לפרק ממנו את הצורה המעוותת שהלבישו עליו "היכלי התמורות", צריך היה לגלות בו עצמו צד חדש. המלך הזה אינו רחוק ושיפוטי, עם כל גדולתו הוא יורד עד אלי ממש ומציע לי את ידידותו. ומתוך הבנה זו אנו מגלים צד חדש ועמוק בקשר עם ה` – לא רק להודות ולבקש עזרה ממלך גדול שהכל בידו, אלא פשוט לשוחח, לשפוך את הלב, כמו ששופכים לפני חבר טוב אמיתי. לשתף ולספר כל מה שיש על הלב, כל המבוכות, כל השאלות, כל הרגשות, כל המחשבות, כל החלומות, כל התקוות, וכל המאורעות".

השיחה הזאת התמשכה עד מאוחר בלילה, ואז הכינו לנו מיכי וארז הפתעה נוספת. הם הזמינו מוניות והציעו למי שרוצה להצטרף איתם להתבודדות לילית. לפי דבריהם רבי נחמן מלמד שהזמן הטוב ביותר לשוחח עם השם הוא בחצות לילה והמקום המעולה ביותר הוא בטבע, במקום שאין בני אדם. כמובן שגם עד עכשיו כל מי שהשתתף בסדנא הזאת כמה עשה התבודדויות, אבל בזמנו החופשי ולא בצורה כזו מאורגנת.

טוב אז נסענו (לא כולם, נשארו רק 6 אמיצים). ישבנו שם באיזה חוף וקיבלנו הוראות עבודה: לנסות לשוחח עם ה` בחופשיות ולספר לו, כמו שמספרים לחבר, על מה שאנחנו רוצים מתוך הנושאים הבאים: דברים שקרו לך בזמן האחרון. דברים שקרו לך בשנים האחרונות. איזה דברים כואבים לך בחיים? מה אתה חולם? למה אתה מקווה בחיים? מה אתה מאחל לעצמך (בתחום האישי, המשפחתי, החברתי, הגופני, הרגשי, הרוחני).
דברים שחשבת עליהם היום שהיית רוצה לדבר עליהם. דברים שחשבת עליהם השבוע או לאחרונה שהיית רוצה לדבר עליהם. רגשות שחשת היום שהיית רוצה לדבר עליהם. רגשות שחשת השבוע או לאחרונה שהיית רוצה לדבר עליהם. נושאים שמעוררים בך מבוכה. שאלות שיש לך לגבי חייך שלך, הקרובים לך והעולם בכללו.

"מאז שהכרתי את ההתבודדות – מיד הרגשתי שאתה חבר", כך פתחתי את השיחה הלילית שלי. הלכתי הלוך ושוב בין שני עצים רחוקים שהאדמה ביניהם הייתה מישורית ונוחה לצעדה. "אבל איפה היית עד היום? איפה התחבאת לי? אני לא מבין, אם אתה כזה חבר טוב אמיתי, למה אתה מסתתר, מה אנחנו משחקים מחבואים?"

ואז שתקתי. התיישבתי על הארץ ונהיה לי קר. פתאום נגמרו לי המילים ונהייתי עצוב. האוקיאנוס ההודי הזה, שנפרש מולי, שנראה לי קודם כל כך מזמין ומסתורי, נראה לי פתאום כל כך מאיים וקר. ופתאום רציתי הביתה, רק לא ידעתי איזה הביתה. לא הביתה של הגסטהאוס בעיר ולא הביתה לחדר שלי בבית של אבא.הביתה אחר, אולי מן הביתה כזה שאני עוד לא מכיר, אולי משהו בכלל מהעתיד. לא יודע. ופתאום נזכרתי באיזה שיר ישן באנגלית, שאולי אתה מכיר אותו, והתחלתי לשיר אותו לאלוקים. המילים היו בתרגום חופשי: "הדרך הארוכה והמתפתלת, שמובילה אל דלתך. השארת אותי כאן לפני זמן כה רב. אל תשאיר אותי כאן לבד, הובל אותי אל הדלת". שרתי את זה שוב ושוב (באנגלית, כמובן) הרבה זמן, ואז פתאום הרגשתי שאלוקים הוא באמת חבר, והרבה יותר מחבר, הוא כל מה שאי פעם רציתי להתחבר אליו, והוא נמצא ממש איתי ולידי. ההרגשה הזו הייתה כל כך פתאומית וברורה שמהיום כל מי שישאל אותי אם יש אלוקים אני אוכל רק לצחוק מרוב טיפשותה של השאלה, או לחילופין, לבכות על מצבו של השואל. סך הכל גם אני הייתי שם ממש לא מזמן…

ואחר כך מילא אותי חום נעים, חום של שייכות וקרבה, ואמרתי לחבר החדש שלי שגם אני הייתי רוצה, כמו פרודו באגינס מ"שר הטבעות", לבצע איזו משימה הרת גורל עבורו, אבל אני לא יודע איזו משימה מתאימה לי אז אני אשמח אם הוא יוכל לעזור לי ולכוון אותי. אחר כך סיפרתי לו מלא דברים שעברו עלי בחיים, ככה סתם, בלי סדר או איזה הגיון מובנה, והרגשתי שהוא ממש מקשיב ומתעניין בכל דבר הכי קטן, כאילו שלכל דבר הכי קטן יש באמת משמעות רבה. ואחר כך כבר התחיל להיות בוקר ולמרות שהקור היה גדול הרגשתי חמימות רבה.

לא סיפרתי את זה לאף אחד. אי אפשר בכלל לספר דבר כזה, אפילו לא למיכי וארז. אבל כשחזרתי ארז הסתכל לי בעיניים וחייך, כאילו הוא גם מכיר את הסוד שלי, אבל לא אמר כלום. גיא, החבר שסיפרתי לך עליו, סתם שפן, בכלל לא הגיע לחוף. אמר שנמאס לו ולא בא לו לחזור בתשובה עם הדוסים האלה ("מה הקשר?") וגם כשניסיתי למחרת לתקשר איתו נהיה לי סגור כמו סלע. לא בא לי על הקטעים האלה. פעם שעברה כתבתי לך את הברכה ששמעתי מאיזה יוגי ונדלקתי עליה: "יהי רצון שכל היצורים ישתחררו מסבלם", עכשיו יש לי משהו אחר: "יהי רצון שכל היצורים יכירו את יוצרם".