עד מאה ועשרים

במוצאי שבת האחרון נפטרה בת דודתה של אמי והיא רק בת 56, השאיריה אחריה שלושה ילדים בעל ונכדים. רותי נפטרה "מהמחלה". אותה מחלה שלוקחת מאות אם לא אלפים לעולם שכולו טוב.

לכאורה, הסוף כבר היה ידוע מראש. היא סבלה משך המון זמן ובשבועות האחרונים גססה והגיעה למצב שבו אפילו לא זיהתה את הקרובים לה. "זה רק עניין של זמן" אמרו הרופאים.. אבל עדיין תמיד מחלחלת התקווה , האופטימיות והביטחון שאולי כל זה בגדר חלום רע והיא לפתע תתעורר והכל ישוב על מקומו בשלום.

זה לא שהיינו בקשר רציף או תמידי. היינו נפגשים ממש פעם בכמה שנים, באירועים משפחתיים ולא על אף אחד מישראל באזכרות. דומני שפעם האחרונה שראיתי אותה היה לפני למעלה מעשור וחצי אם לא יותר.. היא הייתה אישה מקסימה ומיוחדת במינה, אישה טובת לב, חמה וחייכנית. היה לה חיוך רחב על הפנים ובלב. אישה שאהבה אנשים. אהבה לתת. אהבה לחייך. אהבה את החיים.

לפני שלושה שבועות אמי ספרה לי שהיא במצב לא טוב. שאלתי מה זה לא טוב וקבלתי תשובה לא מספקת. רציתי לנסוע לבקר אותה, אולם נקעתי את הקרסול ואח"כ חטפתי שפעת וסינוסים שנמשכו מעבר למצופה.. אז דחיתי את זה בסדר העדיפות, "קודם כל שאבריא, אמרתי לעצמי. "ובנוסף, איך אוכל לנסוע נסיעה ארוכה מהמרכז לצפון עם רגל נקועה?".

אתמול בשעות הערב, בעודי יושבת על המחשב ובונה מסד נתונים למאגר השידוכים, היא עולה שוב מחשבתי. פתאום נזכרתי בה, ברותי. כשדמיינתי אותה, ראיתי אותה שוב מחייכת חיוך גדול וכובש, מלא חום ואהבה כמו שרק ידעה תמיד לתת. "אני מוכרחה לנסוע אליה" חשבתי ביני לבין עצמי. "אנחנו חייבות ללכת לבקר אותה בבית החולים, אני ואימא נסע ב"ה לבקר אותה." בעודי חושבת את המחשבות עליה, אני מקבלת טלפון  ומעברו השני של הקו אבי שיבדל לחיים טובים וארוכים ששואל מה שלומי ומה אני עושה, ואח"כ מספר בעצב שאימא נסעה לצפון, שאלתי למה, ענה בפליאה, "מה את לא יודעת?", אמרתי שלא. ואז סיפר שרותי נפטרה. התגובה הראשונית שלי הייתה "מה??". שתקתי לרגע, ואז המשכתי, "אני לא מאמינה!! לפני כמה רגעים היא עלתה לי במחשבה ונזכרתי שצריך לנסוע לבקר אותה. עכשיו אין לאן".

הבשורה הכבידה עלי מאוד. מאוד. היה לי חבל שלא הספקתי לראות אותה לפני מותה ואולי אפילו גם להיפרד ממנה לשלום. היה לי חבל שאולי, עם קצת מאמץ כן יכולתי לנסוע לבקר אותה. היה לי חבל שהזמן הוא מצרך כל כך יקר וכל כך חשוב שאנחנו לא יודעים עד כמה להעריכו ושלושה שבועות זה המון המון זמן. התעצבתי שאיני יודעת להעריך את הזמן ולנצל אותו כראוי וכיאה. ושאני אולי סתם עצלנית ומתפנקת. רגע אחד בחיים יכול להכריע ואנחנו אפילו לא מבינים עד כמה. היה חבל לי שזהו, זה נגמר ואין דרך חזרה.

הבוקר קמתי מוקדם ולא היה לי כוח לקום מהמיטה לכן המשכתי לישון, כל אותו העת קוננה בי המחשבה ברותי. שרותי כבר לא כאן. רותי הלכה לעולמה. רותי מתה. ולמעשה באופן דיי אגואיסטי חשבתי גם עלי ועלינו נזרי הבריאה., שגם אנחנו עד מאה ועשרים ושכולנו נבדל ב"ה לחיים טובים וארוכים נגיע לשם מתישהו.. כולנו הרי בסופו של דבר נמות. ואז חשבתי שעלינו לרוץ, למהר ולהספיק כמה שיותר מהר, כי מי יודע עד מתי ומתי.. אף אחד לא.. ומעבר לזה, חשבתי שעלי להיות בת אדם. להיות בת אדם טובה לעצמי ולזולת. שהרי בסופו של דבר כולנו עתידים לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המכלים הקדוש ברוך הוא. אף אחד לא יכול להתחמק מזה ולעולם. לכן באמת הכול הבל הבלים. עוד ריצה אחרי כמה שקלים במשכורת, עוד ריכול פה וריכול שם, קנאה, תחרות, צרות עין ומה לא..הכול שטויות.

קשה לי להאמין שיש מישהו (למעט הצדיקים שהם יוצאים מן הכלל) שלא פוחד למות ו/או פוחד מהמוות. קשה לי להאמין גם שאין בן אדם בשלב כזה או אחר בחייו שלא מתעסק בסוגיה הזו ומתעלם ממנה.

באופן אישי אם יורשה לי להודות על האמת, שנים פחדתי מהמוות, איך אומרים בהלצה, "פחד מוות ממש.." (דו משמעי). ב"ה בחסדי השם יתברך, כיום, עם החיים בצל האמונה,  המוות מקבל גוון אחר ומעט שונה, לא כחלק שנמגר ואין לו קיום והמשכיות, אלא אדרבא פרק אחד נגמר ומתחיל החלק האמתי במקום אחר.. כמו תהליך לידה ממש, שהעובר חי ומתקיים בבטן אמו שהוא עולם בפני עצמו , אח"כ שנולד ומגיח לזה העולם, הוא חי במציאות שלנו.  ואע"פ שאיננו רואים ממש את העובר , בידוע שהוא חי. כך גם ישנם חיים אחרי המוות והם, הם החיים "האמיתיים" והנצחיים. אנשים נולדים. אנשים חיים. אנשים מתים. אנשים מתחילים. אנשים מחליפים ומתחלפים. אולם הנשמה נצחית והיא זו שתמיד ולעולם נשארת.

לזכרה של רותי בת שושנה. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים ומנוחתה עדן. שתזכה לקום בתחיית המתים.
כמה מוזר לדבר עליה בלשון עבר.