עושים שותפות

כשהגיעה שושנה-רייזל, בתו הבכורה של יוסף דוד, המכונה דוד'ל, לפירקה, השמחה היתה מהולה בעצב קל ובדאגה כבדה. שושנה היתה בת 18, ולאחריה נולדו להם כמעט שנה אחר שנה, בנים ובנות כן ירבו, יפים ובריאים, בלי עין הרע 11 במספר.

הקב"ה חילק את התריסר של דוד'ל 50% בנים 50% בנות, אלא שמן השמים רצו שקודם כל תיוולדנה הבנות, מה שמחייב את אבי הבנות, להיערך לקראת פס-ייצור של נדוניות, וכידוע כשהבטנים מקרקרות מדי יום, ועול הפרנסה משתרג על הצוואר כמו ריחיים, קשה לחסוך פרוטה לפרוטה כדי לייצר נדוניה ברת-משקל סביר, כי פשוט אין פרוטות מיותרות. גם אם הייתם מנערים את דוד'ל, שואב המים הותיק של העיירה, לא היתה מתעופפת מכיסו אפילו לא פרוטה שחוקה אחת. את שלוש הפרוטות שהרוויח מדי יום, היה מעביר לידיו של החנווני המסור מושיקו גרציאני בתמורה לכמה כיכרות לחם, חתיכת גבינה כחושה ומספר ביצים.

נו, אז מחתנים בת בכורה במזל טוב ושיהיה לברכה והצלחה, ענבי הגפן בענבי הגפן באמת דבר נאה ומתקבל. ובכן "יועצים" ובעלי מגמות חיוביות בעיירה, יעצו לדוד'ל לא לסמוך על עדת התפרנים והקבצנים של העיירה. "מהם לא תצמח ישועה. נכון, כדאי לעשות סיבוב גם אצלם, אבל במקרה הטוב תצא עם 30-20 פרוטות, אך עם סכום כזה לא מחתנים ילדה, ועוד בכורה.

"גש לפרידמן סוחר העצים, הגביר של העיירה. מתחת לרצפה של הארמון שלו טמונים סכומי עתק. אם תצליח לשכנע אותו, אתה מוציא ממנו נדוניה שראוי להתכבד בה". גם "היועצים" ידעו שלהוציא נדונייה מפרידמן זה כמעט כמו לתפוש בידיים ציפור שמרחפת באוויר… תתחילו לנסות.

האמת ניתנת להאמר, שאותו שרגא פרידמן, היה אומנם עשיר כקורח, אך אוצרותיו גם היו בלועים באדמה כאוצרות קורח, ורק הקב"ה וקומץ מלאכים יכלו לדעת מה וכמה טמון שם. קבצני העיירה ידעו שמפרידמן להוציא רובל, זה כמו להוציא מים מסלע, ועם כל הכבוד להיותם קבצנים יראים ועבדי השם, הם עדיין לא בדרגת משה רבנו, וגם אם יכו עם 1000 מקלות באותו פרידמן, ספק רב אם המעיין יבקע, ויזובו מים. לזכותו של אותו סוחר עצים פרידמן ייאמר, שהוא היה יהודי מתמיד משכים ומעריב, פה ושם אחרי תפילת שחרית חוטף כמה משניות, כמה קפיטל תהילים, מנשק מזוזה ושועט לעסקיו. נכון, קשה היה לו להפרד מאוצרותיו, אבל כבר אמרו חז"ל גדול נסיון העושר מנסיון העוני, ותודו להשם שלא נולדתם פרידמן.

דוד'ל השכים באותו בוקר אלולי מיוחד, שעתיים לפני עלות השחר, אמר ברכות השחר וברכות התורה והתחיל לקרוא תהילים עם דמעות. המון דמעות נשרו מעיניו על כפות ידיו הסדוקות, על הסטנדר השחוק ועל דפי הגמרא. הוא סיים את תפילת שחרית, קיפל את תפיליו, לגם חצי כוס מים, והלך מהסס משהו לכוון ביתו הענק של פרידמן. דוד'ל נקש בדלת, ולבו החסיר פעימה. אחד המשרתים החביבים פתח את הדלת והאיר פניו לדוד'ל "כן אדוני הכנס בבקשה, האדון תכף יקבל פניך". אחרי חצי דקה יצא פרידמן מן המטבח ובידו כוס חלב רותח.
"שב דוד'ל, יקירי, אני כבר שולח להביא לך משהו לשתות" גילה הסוחר פרידמן חביבות יתירה ומפתיעה למדי.

אחרי כמה חילופי מילות נימוסין, ודברי תורה מחזקים על ימים נוראים ויום הדין הגדול והנורא, נשף דוד'ל עמוקות, ואמר: "ר' יהודי, אני צריך עזרה. ברוך השם הקב"ה חנן אותי בתריסר ילדים שיהיו בריאים, 6 בנות 6 בנים, והפרנסה דחוקה…". פניו של פרידמן התכרכמו להם, וגוון אפור נפרש על לחייו האדמדמות. הוא לא היה בנוי לאיזה סחיטה… בטח לא עכשיו…

"ועכשיו בחסדי השם, בתי הבכורה שושנה-רייזל הגיעה לפירקה… וצריך נדוניה מכובדת, ומה לעשות, אני רק שואב מים… הפרנסה בדוחק".

"אז מה אתה רוצה ממני?" שאל פרידמן בקול צונן. "לך יש בעיה, ואתה מגלגל אותה לפתחי. זכית ב- 12 ילדים שיהיו בריאים זה העסק שלך, זו מטלה שלך להשיא אותם. לי נולד בן אחד, וברוך השם חיתנתי אותו בשפע רב. אתה לא יכול דוד'ל עם כל הכבוד, להפיל עלי עול כבד שאיננו מוטל על צווארי… אני ממש מצטער…".

הדם ירד עד לבהונות רגליו של שואב המים, מן ההלם והבושה. הוא לא ציפה לכזו מקלחת של צוננין, בעיקר לאחר קבלת הפנים האדיבה. "נו, טוב" הוא לחש "זו באמת לא בעיה שלך…". הוא הרים את תיק התפילין ונפנה לכוון דלת היציאה. עולמו חשך בעדו. הוא הצטמרר מתחת לכובעו המרופט, והסחרחורת איימה למוטטו כמו עץ ללא שורשים מול רוח סערה. אוי, הבזיון, הבזיון. אוי הבושה, הבושה… כמה שזה קשה.
לפתע חש דוד'ל כוחות עצומים וטמירים בוקעים ממעמקי ליבו השבור והנעלב.

הוא אחז בידית הדלת, ייצב את עצמו, ובטון צלול ובוטח אמר לפרידמן: "תשמע ידידי מר פרידמן. חז"ל מלמדים אותנו, כי שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו. האבא והאמא נותנים בשר, עצמות, דם וגידים, והקב"ה נופח בו נשמה טהורה. מר פרידמן, לי יש שנים עשר ילדים… יש לי תריסר שותפויות עם בורא עולם. כמעט כל שנה הוא עשה איתי שותפות, תראה עד כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא סומך עלי, אבל אתה נכבדי, עם כל העושר והכבוד, יש לך רק בן אחד. תסלח לי מר פרידמן, לי יש תריסר עסקים ושותפויות עם בורא עולם, ואתה, עם שותפות אחת קטנה, בא וזורק שותף בכיר של בורא עולם מן הבית שלך בבושת-פנים. תתבייש לך… אתה חצוף… אתה פוגע בשותף גדול של אבא בשמים… תודה רבה, ולשנה טובה תכתב ותחתם…". דוד'ל סיים את המונולוג המפתיע וטרק את הדלת.

פרידמן כמעט בלע את הלשון מתדהמה. הוא רץ לכוון הדלת וקרא לעבר דוד'ל: "דוד'ל עצור, תגיד לי כמה צריך להשקיע בשביל הנדוניה. 1,000 רובל, 2,000 רובל, תגיד?". דוד'ל תוך כדי הליכה הרים קולו והפטיר "לפחות 5,000 רובל, הזוג הצעיר צריך גם בית קטן בקצה העיירה…". "קיבלת" צעק פרידמן "קיבלת, בוא היכנס וקח את הכסף!!".

דוד'ל נעצר. הוא לא האמין למשמע אוזניו. האם סוחר העצים החצוף הזה ממשיך ללגלג עליו. הוא לא רצה להביט לאחור, ולגלות את פרצופו הציני של הסוחר המגושם… אבל לך תדע אולי… אולי…

פרידמן נכנס לביתו, פתח את הכספת, הוציא משם שקית בד מנופחת ובתוכה 5,000 רובל ספורים, ושעט לעברו של שואב המים. "קח דוד'ל, קח. שיהיה במזל טוב, ברכה והצלחה. אל תשכח להזמין אותי לחתונה, מתי? אחרי סוכות… אבל עם כל הכבוד דוד'ל, אל תשכח, גם אני שותף… גם אני שותף בשושנה-רייזל יחד איתך ועם הקב"ה, לא כן?".
"בהחלט" אמר דוד'ל "אין שותף יותר טוב ממך". ושמש גדולה וחמימה של אלול, מעל למעטה עננים צוננים, חייכה לה.

עשירות: כמה יש לרחם על אדם, החי בעוני כדי למות בעושר (רבי יששכר מוולברז').