פרשת וירא

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל בחום היום. (יח,א)

וכי דרכו של אברהם אבינו לישב פתח האוהל? אלא להודיעך כמה חביבה הכנסת אורחים לפני אברהם אבינו, שכיון ששהה שני ימים בלא הכנסת אורחים, אמר: שמא סבורים האורחים שהם מצערים אותי לאחר שנימולתי ולכן לא באים? מייד יצא וישב לו על הפתח כדי לקרוא ולהכניס העוברים והשבים. (מדרש הגדול)

יהודי לא יכול להתקיים בלי מסירות נפש. זה הסוד של הקיום שלנו, זה סוד קיומו של כל העם היהודי, מוכנים למסור את הנפש העיקר להישאר יהודים. איך מתחיל יהודי את היום שלו? עם סיפור העקידה, תמצית מסירות הנפש היהודית. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להקריב את בנו יחידו, אשר נולד לעת זקנתו, לאחר שכבר התייאש מלזכות בפרי בטן, בן שטרם לידתו הוקדש להיות יורשו כמי שמפיץ את האמונה בעולם. הוא מקריב את ההמשכיות שלו, את הדרך שהוא בעצם בא להמשיך לעולם, זה נסיון כזה גדול, זאת כזו מסירות נפש שלא תתואר.

שלושה ימים הוא הולך עד שמגיע למקום הנכסף, שלושה ימים שהם זמן מספיק לכל סוגי ההרהורים, אך אצל אבינו הראשון אין הרהורים, יש רק מסירות נפש ואם כך, השליחות כבר בוצעה, האב ובנו חוזרים יחדיו, יצחק ימשיך את השרשרת הלאה, ממנו תצמח אומה שלימה שתמשיך בדרכו, וזכות אותה עקידה תעמוד לה לדורות.

כולנו בני יצחק אבינו. בליבו של כל יהודי שוכנת ומאירה נקודה של מסירות נפש. כל אחד מישראל מוכן למות על קידוש השם כי בפנימיות נפשו רצונו חזק מאוד מאוד להשם יתברך.

מסירות נפש יורדת עד לרגעים הקטנים של החיים. אדם עומד להתפלל אך המחשבות הזרות והבלבולים לא מניחים לו, והוא נאבק, ומתייגע, מצליח לומר משפט אחד בכוונה ושוב נסחף למערבולת של מחשבות, אך הוא לא מרפה. וגם אם הוא מסיים את התפילה בתחושה חזקה של החמצה והוא מאוכזב מעצמו, מי יכול לשער את הנחת רוח שיש בשמים מתפילה כזו, וכלשונו של רבינו בשיחתו הקדושה "כשרוצים להתפלל ואין מניחים אותו, ומבלבלים אותו בכמה מיני בלבולים, והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה, אזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה, שמייגע עצמו בכול כוחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי, זה בעצמו הוא בחינת קורבנות, "כי עליך הורגנו כל היום" (שיחות הר"ן יב).

יהודי צריך להיות מוכן לעשות קצת יותר ממה שנדמה לו שהוא יכול. הקב"ה אוהב את המסירות נפש שלנו. הוא מחזיר לנו פי כמה. אתה מתחיל בטיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בך ומשמים יעזרו לך לסיים. כשאדם עושה למעלה מהכוחות, עוד השתדלות אחת, עוד מזמור אחד, עוד חיוך, עוד איזה כבוד לתת לשני, עוד השתדלות לנצח את העצבות, עוד איזה מאמץ לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, עוד טיפהל'ה, קצת יותר ממה שיכולים, שמה מתגלה האור הכי גדול. כשאדם, בתוך הקושי, בתוך הנסיון, בתוך הסכנה, כשהוא מרגיש שהיצר הולך לנצח אותו, אם אז הוא מרים את הראש ופונה אל השם "רבונו של עולם תשמור עלי, תציל אותי, תעזור לי שכל השמחה וכל החיות שלי יהיו מהחבור איתך ולא מהתאוות, תעזור לי אבא שהנשמה תנצח את הגוף, שהרוח תנצח את החומר", כשאדם נמצא בין המיצרים וככה הוא פונה אל ה', אז הוא יכול לזכות להרגיש איך ה' מקשיב לו, קרוב אליו, מחזיק לו את היד, ה' לא עוזב אותו, כל כך קשה לי אבל ה' איתי בתוך הקושי הזה, ה' שומר עלי, ה' עושה לי ממש ניסים.

בכל מקום שיש מסירות נפש לה', שם יש ויתור. אני מוותר על הרצון שלי כדי לעשות רצונו יתברך, אני מחייך לשני גם כשאין לי חיוך, אני מתאפק לא להגיד מילה גם אם אני מרגיש שאני מוכרח עכשיו להעיר, אני מצניע ומסתיר למרות שאני כל כך רוצה שכולם ידעו.

הויתור זה כלי נשק אדיר, זוהי נוסחת האושר שאותה אנחנו מחפשים בעצם כל החיים. עם הנוסחא הזו שומרים על שלום בית, עם הנוסחא הזו פותרים סכסוכי שכנים, כשאדם מוותר הוא פותח פתח לאור של ה' לחדור אליו. כשהוא עסוק בעצמו, אז הכל סתום. כשהוא מוותר, נפתח פתח לאור האלוקי שיכנס אליו. אדם מוותר קצת, מקבל קצת אור, רחל אמנו ויתרה על עצמה, ויתרה על הכל וקיבלה את כל האור.

בורא עולם זוכר יותר מכל דבר את הרגעים שבהם ויתרנו למען אחרים. אדם רוחני זה אדם ששם את השני במרכז. בית זה מקום שחיים בו בשביל השני. כדי שאדם יזכה לתענוג המושלם של התחברות אל ה', הוא צריך לצאת מן האהבה העצמית שלו למרחבים החופשיים של אהבת הזולת. אדם עושה חסד, גם זה ויתור. הוא מוותר על הזמן שלו, על הכסף שלו, אך הוא אף פעם לא מפסיד, הוא מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים.

אברהם אבינו = עמוד החסד. הוא היה רץ בחוצות וקורא בקול גדול שיש בורא לעולם, אחד ויחיד ומיוחד, שמשגיח על כל אחד ואחד, ושכל הצלמים שבני העולם היו משתחווים להם זה הכל עץ ואבן, לא יואילו מאומה, ורק בורא אחד יש בעולם, והוא השי"ת, בורא כל העולמים. יש חסד יותר גדול מזה? מלקרב בני אדם לבוראם?

אברהם אבינו מקרב את כולם, הוא מתפלל אפילו על אנשי סדום שהיו רעים וחוטאים, שיחזרו בתשובה. זו בעצם דרכו של רבינו הקדוש שאומר צריך לראות בכל אחד את הטוב שבו, ואפילו הוא רשע גמור לא יכול להיות שאין בו מעט טוב. ואיזו הכנסת אורחים שהיתה לו לאברהם אבינו. אפשר להבין איך ישיש בן מאה, שרק לפני יומיים מל את עצמו, והוא עכשיו ביום השלישי למילה שזה היום הכי קשה, מזנק ממקומו ורץ בהתלהבות לעבר אותם שלושה הולכי מדבר שנראים כערביים, שרק יסכימו להיות אורחים שלו?! עד היכן מגיעה מידת החסד אצל גדולי ישראל זה דבר שלא יתואר ולא ישוער.

מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שבערב יום הכיפורים הציבור ציפה לבואו והוא טרם הגיע לבית הכנסת. כשראו שהשעה עוברת התפללו "כל נדרי" בלעדיו ושוב המתינו לו לתפילת ערבית ור' ישראל איננו. החליטו לחפשו בביתו בעיירה ולא מצאוהו וכמעט לקראת סיום התפילה מופיע ר' ישראל מעוטף בטלית ועומד להתפלל ביחידות. בסוף מסתבר שרבי ישראל היה שמרטף לילד בן שנתיים שנתעורר מהשינה בבכי גדול ואמו עזבה אותו ישן כדי לשמוע את כל נדרי לחצי שעה ורחמיו של ר' ישראל לא נתנו לו ללכת לבית הכנסת והיה עם התינוק, שיחק איתו, האכיל אותו וחיתל אותו עד שאימו חזרה מבית הכנסת.

ועוד מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שפעם נסע כל הלילה בליל חורף סוער, כדי להכניס ילד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. גשמים ירדו בזעף, הדרכים נתקלקלו, והעגלה נטתה ליפול, ירד העגלון מהעגלה והלך עד ארכובותיו בשלולית המים ובבוץ, כדי לתמוך בעגלה שלא תפול על צידה, בקושי עלה בידו להביאה לדרך המלך כשכולו רטוב. כאשר חזר העגלון לשבת על מושבו, פנה אליו רבי עקיבא איגר ואמר לו: הן רגליך נרטבו, הואל נא להסיר את גרביך הרטובות ואתן לך אחרות יבשות וחמות. שמח העגלון וקיבלם כשהוא מודה מעומק ליבו לרבי עקיבא איגר בציינו כי החיה בזה את נפשו ואולם כל הדרך תמה העגלון: מאין היו לו לרבי עקיבא איגר גרביים הרי המזוודה שלו נתונה תחת מושבי ובידי המפתח?

בשעת הבוקר הגיעו למחוז חפצם. והנה כאשר ירד רבי עקיבא איגר מן העגלה, ראה העגלון לתדהמתו כי רגלי רבי עקיבא איגר יחפות בלי גרביים, פנה בחרדה לרבי עקיבא איגר: על מה ולמה ראה רבנו לעשות כן? אלמלא ידעתי… הפסיקו רבי עקיבא איגר: הרי רגלי לא נרטבו, וכי הוגן הוא שאשב לי בלבוש יפה וחם ואתה תמשיך לנסוע כשרגליך רטובות? לא זו הדרך לעשות כן. העגלון היה נרעש ונדהם הוא גילה ברגע זה שרבי עקיבא איגר גאון לא רק בתורה, אלא גם במידת גמילות חסדים, גם שם הוא ידע לרדת לעומק נבכי נפשו של השני…

מסירות נפש זה קודם כל על השמחה! וכבר אמר רבינו הקדוש שבזמן שהיצר מפתה את האדם לעבירה חלילה, אין כוונתו לעצם העבירה אלא בעיקר לעצבות ולמפח נפש שיהיה לו לאחר שנכשל, שעל ידי העצבות יפול כבר בעבירות רבות ולזה מחכה היצר. לכן מזהיר רבינו הקדוש שעל האדם להיזהר מאוד שלא ליפול בעצבות אחרי הנפילה שנפל, יהיה מה שיהיה, רק ימשיך כדרכו בתורה ותפילה ובשמחה, ואחר כך יעשה תשובה.

על שמחה צריך מסירות נפש. וממי אפשר ללמוד? מאברהם אבינו. שהיה איש שמח. עשה הכל בזריזות ובהתלהבות. ראה אורחים מרחוק, "וירץ לקראתם". הכל בריצה. וימהר אברהם האוהלה, אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח… הכל במהירות. הכל בזריזות ובשמחה. גם כשצריך לשחוט את בנו הוא מזדרז לקיים את דבר ה', " וישכם אברהם בבוקר",,,. ואת מי הוא לוקח איתו? את שני נעריו. אל תקרא נעריו אלא נעוריו. בזמן שהלך אברהם אבינו לנסיון הקשה הזה, הלך בזריזות ובהתלהבות של ימי הנעורים (הבעל שם טוב הקדוש).

שמחה זה מעל הכל. יש לנו כל כך הרבה סיבות לשמוח, כל כך הרבה סיבות להגיד תודה לה', ואנחנו מתעסקים רוב הזמן עם  מה שחסר, עם מה שעוד לא הסתדר. מי ששמח תמיד הוא מצליח, הוא עם ה'. יש לך את ה', אתה עם ה', תשמח, תרקוד, תשיר. מתי רואים שאדם אוהב את ה'? כשהוא רוקד ושר. כשהוא שמח. מודה להקב"ה מכל הלב על כל טובה וטובה שעושה עמו. "המלחמה שלנו היום היום זה איך להחזיק באמונה שהכל לטובה! שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! ללכת עם תודה והודאה! לשיר להשם! לזמר להשם! לשמוח בהשם! כל הבעיות הנפשיות, העצבויות, הדכאונות, זה הכל חוסר אמונה. על כל דבר צריך להודות. על החשמל! על המאור עיניים! על כל דבר.  איזה יהודי, ממש זקן, ונשארו השיניים שלו, אמר שכל חייו, כל יום הוא הודה להשם שיש לו שיניים, לא נפגעו השיניים שלו.

רבי ברוך ממז'יבוז', הוא היה דוד של רבי נחמן מברסלב, הוא היה עשיר גדול, אבל הקב"ה רצה לתת לו איזה שיעור בעולם הזה, עשה אותו עני! מעשירות גדולה נהיה עני! הגיע עד פת לחם! אין כלום! הוא היה רוקד ושמח ומודה להשם ושר! אשתו רואה אותו, ואומרת לו: "תגיד לי, שמחה מה זאת עושה?! פת לחם אין לנו בבית… על מה אתה שמח?….

אמר לה: "יש מלאך שממונה על העניות, כשהוא מגיע לאיזה בית ורואה שמתלוננים, בוכים, מתבכיינים, מצטערים, אז הוא אומר: 'או! פה אני אשב! אשב פה לנצח נצחים!', למה? כי מספקים לו מזון! המזון של המלאך הזה זה עצבות, דיכאון, תלונות, בכיינות, הוא מבסוט, הוא מקבל מזון! אבל אם הוא יראה שיש בבית הזה שמחה, לא יהיה לו מה לקבל פה, אז הוא יעזוב מהר פה!" וכמו שאמר לה כך היה! תוך זמן קצר קיבל עשירות מחדש!

וככה זה הולך על כל הדברים בחיים. שידוכים, ילדים, הכל. להחזיק באמונה זה להגיד תודה! אם הולכים עם תודה והודאה מייד באה הישועה (המברך את עמו ישראל בשלום).

הרבה מסירות נפש צריך כדי ללמוד להמתין. העבודה הזו של ההמתנה היא העבודה הכי גבוהה. כל הפגמים באים מדחיקת השעה. האדם צריך לרצות, להתגעגע, לכסוף ולהמתין עד שיעלה רצון מלפניו יתברך.

רבי נחמן מברסלב אומר, הכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה עצמה. למה? כי ההכנה יש בה המתנה ובהמתנה כוספים, מתגעגעים, רוצים, מתפללים, וכשמקבלים את הדבר יודעים להעריך אותו יותר. יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מיד. יש דברים בחיים שצריכים זמן וצריכים תפילות. רבינו אומר שצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם (ליקו"ת מח) ועיקר העקשנות זה בתפילות. כי התפילות זה חיבור נפלא אל ה'. לפעמים הקשר שנוצר הוא כל כך מתוק ששוכחים מהחסרון. אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה ה' יתברך בעצמו, שאוהב אותך אהבה עצומה ונוראה ורק הוא יודע באמת מה טוב לך. ויחד עם זה אתה חייב להאמין שגם הישועה שלך תגיע.

פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל בחום היום" ( יח,א)

כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך צריך לשבת בפתח אוהל הקדושה זמן רב, התאוות בוערות ("כחום היום"), הוא מרגיש שמרחיקים אותו במקום לקרב, אך הוא צריך להיות חזק ברצון. העיקר זה הרצון. "רצון שובר ברזל". מי שרוצה באמת יזכה בסופו של דבר למרות כל המניעות. "אחד היה אברהם" – שהרגיש שהוא יחידי בעולם ולא הסתכל על המניעות שהיו לו, רק רצה והתפלל.

מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א: ["אדם חוזר בתשובה, הוא יכול לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, זה הכל דברים נפלאים. אבל לנקות את המוח, לנקות את ההרגלים, לנקות את ההשקפות הזרות, לצאת מזה זה לא ביום אחד. מי שחושב שביום אחד יוצאים מכל הדברים האלה, זו טעות. גם אם אדם נולד טהור וקדוש להורים צדיקים וקדושים, אולי הוא יצליח לעבור את העולם הזה בשלום. וכל שכן מי שלא נולד בקדושה ובטהרה, ודאי שהוא לא יכול להגיע להבנה נכונה, להשקפה נכונה, לדעה אמיתית, אלא אם כן הוא מוכן לעקוד את עצמו, למסור את הנפש לנקודת האמת. אדם חזר בתשובה, הוא כבר שומר שבת, צריך שידע שהקליפות עדיין דבוקות בו, עדיין ההרגלים הרעים דבוקים בו, הוא לא יכול להתנתק ביום אחד  מכל הפגמים שנדבקו בו, וזה פירוש: "אל תביאנו לידי עבירה". אדם עשה עבירה אחת, שתיים, הוא עוד יכול לצאת מזה. אבל אם עשה הרבה עבירות, הוא הגיע "לידי עבירה", הוא כבר תפוס בידי העבירה, הוא בידי ההרגלים הרעים, הוא חושב שיש משהו בתאוות, הפגמים דבוקים בו ממש. ובאמת אדם צריך לשמוח מאוד שזכה לחזור בתשובה, אבל ידע שעוד צריך הרבה תיקונים, הרבה רפואות, ועיקר הרפואות זה מה שמוכיחים אותו כל פעם, ומבזים אותו כל פעם. זה עיקר מה רוחף את האדם. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם". מים טהורים זה התוכחות והבזיונות. זה מה שמטהר את האדם"] (עד כאן מורנו הרב)

בעולם הזה כל דבר לוקח זמן. שום דבר אמיתי לא קורה ברגע אחד. לפעמים לוקח הרבה זמן ומה שצריך זה בעיקר סבלנות!