פרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך" (כא,י) 
תיכף כשיהיה אתערותא דלחתא, ותצא למלחמה נגד היצר הרע, אז בודאי "ונתנו ה' אלוקיך בידך", כמאמרם ז"ל: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם ארובות ארובות. (דגל מחנה אפרים).

כי תצא למלחמה על אויביך (כא, י)
אין תענוג גדול ומופלא יותר מאשר לנצח את היצר הרע. כאשר אדם עומד בנסיון ומתגבר, הוא מרגיש תענוג נפלא, תענוג אמיתי ששייך לנשמה, ששום תענוג גשמי בעולם לא ישווה לו. על ידי התגברות על יצרו אדם מתקרב לה' יתברך, וזה בעצם עיקר העבודה שלנו בעולם הזה, להתקרב אל ה' על ידי התגברות על היצר בבחינת "כי תצא למלחמה על אויביך".

אין דבר שיכול לשמח את האדם יותר מהקירבה אל ה'. בלי זה אין טעם לחיים. ובחיבור הזה בין האדם לבוראו נאבק היצר הרע בכל כוחו. כל תנועה קטנה שיהודי מבקש לבצע בכיוון הקדושה, משגרת הסטרא אחרא רבבות של הפרעות ובלבולים. זה בעצם המאבק של החיים. מאבק בין האדם לבין אויבו הנצחי.

אנחנו מנסים כל הזמן להתחזק, אבל אחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים, לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים עלינו בעבודת ה', בתיקון המידות והתגברות על תאוות. אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר.

"כי תצא", אם רק תצא למלחמה, אם רק תתחיל, ה' כבר ימשיך, אם רק תכריז מלחמה, הקב"ה יעזור לך לנצח, "ונתנו ה' אלוקיך בידך". מלחמה קשה מאוד היא מלחמת היצר, הדרך לנצח היא בתחבולות, "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

מסופר על הסטייפלר שבצעירותו נשלח למחנה עבודה בסיביר, לעבודות פרך בקור מקפיא בטמפרטורה אשר לעיתים ירדה עד 40 מעלות מתחת לאפס! בדרכים שונות הצליח הסטייפלר לשמור שבת גם במחנה נורא זה. פעם אחת בערב שבת פגש בו אחד ממפקדי המחנה רשע ואכזר, והרעים בקולו: "יהודי! הסר מעילך." וכשהסיר מעילו השליך המפקד את מעילו גבוה על אחד העצים, והתרחק מהמקום כשהוא צוחק ברשעות. עמד הסטייפלר ולא ידע מה לעשות, השבת כבר נכנסה ואסור להוריד את המעיל מהעץ, אולם בלי המעיל הוא יקפא… רק חמש דקות ללא מעיל –  חשב הסטייפלר, ולאחר מכן אוריד את המעיל מהעץ שהרי זהו פיקוח נפש. עברו חמש דקות והוא רועד מקור… עוד חמש דקות נוספות – חשב בליבו – ואוריד את המעיל. כך עברו חמש דקות ועוד חמש דקות… עד מוצאי שבת.

אל תתייאש, אל תישבר, זה שיש לך כרגע בזיונות מזה שאתה לא מצליח להתגבר, ואתה נופל כל פעם מחדש, זה הכל לטובה, בשביל לתת לך עוד ענווה ועוד שפלות, בשביל שתדע שמי שבאמת יכול להושיע אותך זה רק ה' יתברך. בזכות התפילות, בזכות הרצונות, הכיסופים והלב נשבר, גם אתה תזכה, גם השעה שלך תגיע.

הקב"ה מושיע את האדם – כפי מידת בטחונו בו יתברך. "יהיה חסדך ה' עלינו – כאשר יחלנו לך". אם חלילה אין האדם בוטח בישועה, היא מתרחקת ממנו. לכן מזהירה התורה את היוצאים למלחמה: "אל ירק לבבכם… כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם". העיקר שלא ירק לבבכם, העיקר לא להתייאש. ומה אם האדם מרגיש שזה גדול עליו, שזה מעבר ליכולת שלו, שזה ממש רחוק ממנו? לפחות שירצה, הרצון שלו הוא חופשי. אף אחד לא יכול לנגוע ברצון שלו. עצם זה שאתה רוצה, זה דבר גדול. הרצון זה כוח אדיר. אם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. אם הוא לא ירפה מהרצון, הוא בודאי יצליח להתגבר על כל המניעות.

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ה' אוהב את מי שלא הצליח, שנכשל, שביישו אותו והשפילו אותו והוא לא נשבר, הוא מתחיל מחדש, הוא לא מרפה מהרצון. אני רוצה לשמור את העיניים, אני רוצה לעשות שלום עם זה שאני לא מדבר איתו כבר שנתיים. אני רוצה. אפילו שזה נראה לי כל כך רחוק ממני.

"בורא עולם רוצה ככה? אני גם רוצה ככה! בורא עולם לא רוצה? אני גם לא רוצה! זה הדבר הראשון שהשם רוצה, שתשנה את הרצון שלך! כמו שהמשנה אומרת: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". בורא עולם רוצה שתדע את כל הש"ס בע"פ, אל תגיד זה לא בשבילי, אל תאבד את הרצון. לא אמרו לך אם אתה יכול, לא יכול, מסוגל לא מסוגל, שמעת שבורא עולם רוצה שתדע את כל הש"ס בע"פ, בורא עולם רוצה? אני גם רוצה! אה, אתה לא יודע אפילו מילה בגמרא, זה לא משנה! בורא עולם רוצה שתסע בראש השנה לאומן? יכולים לעשות לך אלף מניעות, אבל אף אחד לא יכול להשפיע על הרצון שלך! זה שלך! אתה יכול לרצות? תגיד אני רוצה! אדם ישר הוא חושב: אשתי לא תתן לי… והוא מפסיק לרצות. זה רצון הבורא? אני רוצה את זה! קודם כל אני רוצה את זה! אל תחשוב שרק מה שאתה מסוגל אתה צריך לרצות!

הטעות הראשונה – שאתה לא רוצה מה שהשם רוצה, הטעות השניה –  שאתה לא יודע שאם היית רוצה היית גם מגיע בסוף! בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו! רבי נתן זכה יותר מכל שאר התלמידים של רבינו כי אחרי כל שיעור שהוא שמע מרבנו הוא רץ לשדה וצעק להשם כל הלילה שכל דיבור ששמעתי אני יקיים אותו. לכן הוא זכה, כי הרצון שלו היה יותר חזק מזה של האחרים ("המברך את עמו ישראל בשלום").

לפעמים משמים מפילים אותנו למקום כל כך נמוך, שאנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות לנו. כאלה מלחמות, כאלה יצרים, אנחנו מרגישים כל כך מושפלים, כל כך מבוזים, כל כך מתביישים בעצמנו עד שהמילים פורצות ויוצאות מתוך הלב, ממקום מאוד מאוד עמוק בלב, ואז מותר להתעקש, אז ההתעקשות הזו יש לה חן, היא מביעה אהבה לה', קשר עם ה', קירבה לה'.

סיפר אברך: "חויתי פעם תקופה של מלחמת היצר. יום אחד כשכבר נמאס לי מעצמי, מירידתי, חשבתי לעצמי הלא זה לא אני, אני מכיר את עצמי, אף פעם לא ירדתי לכזה שפל, מה זה פתאום כאלו מלחמות, יצרים, אין זה אלא כוחו של השטן, המנסה להכניעני. באותו רגע התפרצתי ופניתי להקב"ה אני לא מוכן יותר! אני לא מוכן למצב זה שמאפשרים לשטן כך להשטינני, אני לא מוכן להמשיך כך עם כאלו מלחמות של השטן הרשע הזה, אני יודע שיתכן ואני מדבר בחוסר דרך ארץ, כתובע, אך אני מבקש שיתנו סטירה לשטן שיעזוב אותי כבר, אני יודע שכל מה שקורה זה עם מטרה לקבל שכר על כל פעם שמתגברים, אבל אני לא מוכן למלחמה הזו בה יש גם אבדות, כשלונות, לא מוכן,, אני לא צריך לא עולם הזה ולא הבא, אני רוצה להיות יהודי שמור!!!

היו אלו מלים שיצאו לי כנראה מכל רבדי הלב, כי באמת באמת לא התכונתי להתחצף חס ושלום, להגיד דעה, להתוכח, חס ושלום, רציתי להיות שמור! רציתי להיות יהודי! רציתי לשים סוף לחוצפה של היצר הרשע הזה! וכשהרשע הזה עבר את הגבול נלחמתי בו מלחמת חרמה בהתעקשות ותפילה לפני בורא עולם כי יביס אותו ויקח אותו ממני, תפילה שעזרה לי לחדשים ארוכים ארוכים".(כי אתה עמדי חלק ד)

כשאומרים לנו שלא טוב להתעקש בתפילה, לא מתכוונים לריבוי בתפילות, אדרבה, חז"ל אומרים " התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל"(ברכות לב:). הכל ניתן להשיג על ידי תפילה. תפילה ועוד תפילה, דמעה ועוד דמעה פועלים הכל. הבעיה של ההתעקשות היא בטון, באופן הבקשה, באי הרצון בתוך הלב להשלים עם רצון הבורא, ברצון להתוכח עם הבורא, לנסות לשכנע אותו שהאדם הוא הצודק וכי יש לו לבורא לנהוג עמו אחרת. מתי מותר להתעקש? כשהאדם מרגיש כי נגעו לו בנקודה הפנימית הפנימית, והוא מוכן להפסיד עולם הזה ועולם הבא, העיקר להושע ולא לפול יותר במלתעות היצר. הצעקות אז פורצות מתוך הלב. עד שאי אפשר לעצור אותן, הצעקות מגיעות ללא הכנה מוקדמת, ללא תכנון, הן פורצות מעצמן, והן מתקבלות ונענות.

מלחמת היצר היא מלחמה רצופה בנסיונות קשים. כל רגע – נסיון. עמידה בנסיונות זו תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה', רק כשאנחנו שוברים את עצמנו כדי לעשות את רצון ה'. בקושי הזה של הנסיון אדם בונה את עצמו. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים שיש בו, כוחות עצומים שלא יכולים לצאת לאור כשהכל הולך רגיל והכל נהדר, אלא כשעושים לו ניסיון. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. גם כשאדם לא מצליח לעמוד בנסיון, והוא נופל למקום מאוד מאוד נמוך, אך הוא מרגיש שהוא לא מוכן להגיע לשם יותר, והוא מקבל על עצמו קבלה, והוא תוחם את עצמו בגד בטחון, גם אז הוא זוכה לכזה אור עצום, לכזו שמחה.

["אדם עובר נסיון קשה, צריך להודות לה' כי הוא מקבל מתנה יקרה. בלי נסיון אדם לא יכול להוציא את הפוטנציאל שלו מהכוח אל הפועל. אנשים מגיעים לכל מיני דברים נפלאים, להשגות, לרעיונות, ויש להם אורח חיים נפלא ויש להם דקדוק במצוות, ותפילות כאלה נפלאות, לא מוותרים על שום תפילה, ואומרים  פרק שירה ואומרים נשמת כל חי ותיקון כללי ותהילים ועושים מעשי חסד וכו' וכו'. אבל אם הם לא עומדים בנסיון אז עדיין כל העבודה הזאת יש לה בחינה של חיצוניות. כי הנפש שלהם הפשוטה, הרגילה – אוהבת להתפלל, אוהבת לעשות חסדים, וזה מה שהם עושים. אך פתאום צריך לעשות משהו הפך המוח, צריך לעשות שבירה, ואז בשעת השבירה פתאום מסתלקת החציצה בינו לבין ה', אפילו הגוף, הבשר, הופך לנשמה, כבר לא חוצץ בינו ובין ה', "מבשרי אחזה אלוק". ויש כזו קרבה לה', ויש כזו מתיקות. האדם מרגיש שהוא עלה בדרגה".] (באור פני מלך חיים).

הכל טוב ויפה, אבל מאין לוקחים כוח לעמוד בנסיונות? מהצדיק! רבנו הקדוש בא לעולם על מנת להודיע לכל אחד מאיתנו שה' עמנו בכל עת, כי מלוא כל הארץ כבודו, והוא ממלא את כל העולמות וסובב את כל העולמות ואין מקום בעולם שפנוי ממנו. האדם, אומר רבנו הקדוש, צריך לעבור בזה העולם על גשר צר, והעיקר שלא יפחד כלל. וגם מי שטוען שכבר נפל מהגשר, והוא בתוך רפש, טיט ומקומות מטונפים, משם הוא צריך לקרוא לה', בבחינת "קראתי שמך ה' מבור תחתיות", כי כבר הודיע לנו רבנו שגם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ושלא נתייאש לעולם מן הרחמים כי גדול ה' ולגדולתו אין חקר. רבינו הקדוש גילה לנו עצות נפלאות השוות לכל נפש כיצר להתחזק ולהתגבר על היצר הרע. אשרינו שזכינו לדעת מעצות ואורות נשגבים כאלה, שיכולים להחיות אפילו את הרחוקים ביותר.

חדוות ה' היא מעוזכם 
השמחה היא חוד החנית שלנו במלחמת היצר. "חדוות ה' היא מעוזכם". וקודם כל לשמוח בחלקנו. אין לי הכל אך יש לי הרבה. לשמוח בכל מצווה שאנו זוכים לקיים, בכל נקודה ונקודה טובה שיש בנו, בכל מעשה טוב שאנו עושים, אפילו במשהו מן המשהו. כל תנועה טובה, כל תזוזה, אפילו כל שהיא מרע לטוב, זה יקר מאוד אצל ה' יתברך. ה' אוהב את השמחה בחלקנו. "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים". בזכות שאנו שמחים בחלקנו, בגלל זה הגדיל ה' לעשות עמנו.

[מורנו הרב: "על ידי שמחה ניצולים מכל החטאים. ברגע שיש טיפת עצבות מחמת עברה, אז אדם עלול ליפול לחטא יותר גדול מחמת העצבות. "והכלל שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים על כן צריך להכריח את עצמו, בכח גדול להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן, כד' תנינא). אדם נכנס לעצבות בשביל להשכיח את כל היסורים שעוברים עליו, העצבות מכניסה אותו למין מרה שחורה, מרדימה לו את המחשבה, משתקת לו את החושים, עצבות זה סם מרדים, שנותן לו "שקט", "שלוה", אבל זה רק דמיון. להיפך – העצבות היא רק מגבירה את היסורים ומגדילה אותם. לכן עיקר העבודה של האדם, זה המלחמה עם העצבות, ולזה צריך מסירות נפש, לא לתת אף פעם לעצבות להשתלט, אומר ר' נתן להילחם ביאוש צריך מסירות נפש, השמחה לא באה ככה סתם, השמחה זה הכי קשה מכל הדברים, המניעות הכי גדולות זה על השמחה, כל מה שהשטן נלחם זה רק בשמחה. בזה הוא נלחם, כל המלחמה שלא תהיה שמח, זה מעשה שטן שלא תהיה בשמחה, שלא תרקוד, ולא תשמח, כל אחד עובר עליו עלבונות ובזיונות, הרפתקות בגוף ונפש. יש הרבה סיבות להיות בעצבות, וזה הטבע של האדם להיות בעצבות, אבל עם שמחה אפשר הכל לסדר, אם אדם רוקד ושר לה', אז כל השפע מגיע אליו. עם שמחה זוכים להפוך את הירידה לעליה, להמתקת כל הדינים, לכל הישועות. ע"י השמחה אפשר לרפאות את כל המחלות שבעולם. אדם רואה שהוא נכשל, שהגוף התגבר עליו, עמלק התגבר עליו ורוצה להפילו בעצבות ומרה שחורה, אף על פי כן אסור לו ליפול בדעתו, הוא צריך מיד לחפש חברים, לרקוד איתם, לשמוח איתם, להגיד תהילים, לחפש כל מיני עצות איך להיות שמח.] (עד כאן מורנו הרב)

אמונה – רפואה לנפש 
ככל שאדם זוכר שאין עוד מלבדו, כך יש לו פחות יסורים בחיים, הוא לא מתגאה כשהוא מצליח, הוא לא רודף את עצמו כשהוא לא מצליח, הוא יודע שהכל מאת ה'. ואחרי שהוא מבין שהכל ה' עושה, הוא עולה עוד מדריגה: שכל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה. כל מה שה' עושה איתו, זה לטובה. על כל דבר הוא צריך להגיד תודה. גם על מה שכואב. גם על מה שלא הולך לו. זה נותן לאדם שמחה, זה נותן לו חיות, זה נותן לו כוח.

אמונה והתחזקות, זאת הדרך של רבינו. כל הצדיקים לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו שלא היו מייאשים עצמם לעולם, אף על פי שעבר עליהם מה שעבר, ועל ידי ההתחזקות שלהם, זכו למה שזכו, אשרי להם. אין דבר כזה שאין בך משהו טוב. גם עבודת השם שבשיגרה זה דבר טוב. כל יהודי מלא בנקודות טובות. היה איזה יהודי שנפל בעיני עצמו כל כך, עד שלא היה אפשר להחיותו בשום דבר, והוא בא והתלונן בפני רבינו על מעשיו הרעים. השיב לו רבינו ז"ל בחוכמתו שבאמת אין עם מי לדבר, שהוא באמת כולו רע. ואז נתעורר היהודי הזה והתחיל להרגיש מעט קדושת הנקודות הטובות שנמצאות בו עדיין. ואמר לרבינו "הלא עם כל זה אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל וכו' ". רבנו הבין שאי אפשר להחיותו אלא רק לומר לו שהוא כולו רע, ואז הוא נתעורר להגן על הנקודות הטובות שכן מצא בעצמו (חיי מוהר"ן).

כשאדם מאמין שה' אוהב אותו, וקרוב אליו, אז שום דבר לא אבוד, אז לא שייך יאוש כי אם ה' אוהב אותך, אז גם אם ניכשלת, ונפלת, ה' מחכה לתפילות שלך, ה' רוצה לעזור לך, כי ה' אוהב אותך.

תעיתי כשה אובד
אדם נפל קצת לעולם השקר, לעולם התאוות, התחיל לתעות בדרכים מקולקלות ח"ו, אבל הוא עוד קרוב, הוא לא התרחק מדי, הוא עוד זוכר את הנועם, את המתיקות, את הטעם של חיות אמיתית, אל תתמהמה פן יהיה מאוחר מדי ח"ו! תחזור! תברח מהשקר! לפני שתאבד לגמרי את השכל ותפול לחשיכה גמורה!

"רבנו הקדוש: יש חלוק גדול בעברה שעושה האדם, חס ושלום, בין אם נתעורר תכף ומיד ושב בתשובה, אזי אפשר לו בקל לחזור למקומו. כי עדיין לא מתרחק הרבה מהדרך הטוב. כי כשעושה עברה, חס ושלום, אזי הולך ונוטה מהדרך הישר אל דרך אחר מקולקל ושם יוצאים מאותו הדרך כמה וכמה נתיבות ודרכים תועים ומקולקלים מאוד, שכשמתחילין לילך, חס ושלום, באותו הדרך הרע, אזי תועים ונבוכים באלו הדרכים עד שקשה לשוב ולצאת משם, אבל השם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל, וקוראו שישוב לאחוריו ולכל אחד קורא לפי בחינתו, יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו, ועל כן כשעדיין לא נטה הרבה מדרך הישר, אזי אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדיין את הקול ורגיל בו". (תורה כו')

מורנו הרב[" כשאדם הולך לעשות עבירה, הבריאה מתקוממת כנגדו. "יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו". השמים והארץ כולם מתקוממים כנגדו. משמים מרמזים לאדם רמזים, שלא יכשל בעבירה. אפילו האתון של בלעם לוחצת אותו לקיר, ולוחצת אותו עוד פעם אל הקיר, ואומרת לו תתחיל להבין את הרמזים, רוצים להציל אותך! רוצים להציל את האדם שלא יעשה עבירה, אז האתון עומדת בדרך, פתאום הוא רואה איזה אוטו חוסם אותו, פתאום הדלת סגורה, לא מסתדר לו, הכל נגדו – הכל בשביל שלא תעשה את העבירה. כל הבריאה מסודרת בשביל שהאדם לא יעשה שום עבירה בחיים".] (עד כאן מורנו הרב). כל החיים שלנו זה התמודדות… התמודדות… התמודדות… לברוח מהרע, להתקרב לטוב.