פרשת קורח

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (טז, א)
הם, קורח ועדתו, חטאו בפיהם בלשון הרע ובמחלוקת ונענשו במדה כנגד מדה – "ותפתח הארץ את פיה" (האדמו"ר מבעלז).

גדול הוא השלום
איזה דבר גדול הוא השלום. הכוהנים, איך מסיימים הם את ברכתם? "וישם לך שלום".

יהודי מתפלל, איך מסיים הוא את תפילתו? "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". כשתבוא הגאולה, מה נתבשר תחילה? "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום" (ישעיה נב, ז). כמה תקנות תקנו חכמינו "משום דרכי שלום". בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, העיקר שלא תהיה מחלוקת, העיקר שיהיה שלום. אפילו בשעת מלחמה, גם אם כמעט ואין סיכוי למנוע אותה, מנסים לעשות שלום. "כי תיקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י). יתרו בא אל משה והוא, משה, כל כך רוצה לספר לו על כל הניסים שעשה הקב"ה לישראל, אך מה הוא אומר תחילה? "וישאלו איש לרעהו לשלום" (שמות יח, ז). קודם כל שלום. רק אחר כך שבחו של מקום.
איזה דבר גדול זה השלום. אפילו יש בישראל עוון עבודת אלילים ח"ו, אך ששלום ביניהם, אומר הקב"ה לשטן שלא יגע בהם" (במ"ר יא, טז). מה יש בו  בשלום שעושה אותו כל כך חשוב? כשאדם חי בשלום עם כולם, איזה חיים נפלאים יש לו, הוא כל הזמן מרגיש את ה', הוא כל הזמן מחובר.

רבונו של עולם, תעזור לי לברוח מן המחלוקת, לא לדבר על אף אחד, לא לשנוא אף אחד, לא לשון הרע ולא עין רעה, תעזור לי אבא להאמין שכל יהודי הוא טוב, תעזור לי לא להאמין לשום דבר רע שאני שומע על יהודי, כי באמת אני אף פעם לא יכול לדעת שמה שאני חושב זאת האמת. לא באתי לפה לדון אחרים, לשפוט אחרים, באתי לפה להתקרב אליך, להכיר אותך אבא, ומה שאני רוצה יותר מכל דבר אחר זה כל הזמן להרגיש  אותך. וכבר למדתי שזה אפשר רק כשיש שלום עם כולם.

שלום עם עצמי
כדי שאדם יזכה לחיות בשלום עם כולם, הוא קודם כל צריך לחיות בשלום עם עצמו, להיות שלם עם עצמו. ואין שלמות בלי ה'. שלמות זה רק עם ה'. אם זה בלי ה' זה תמיד חסר.
איך שה' ברא אותי ומה שה' נתן לי וגם מה שה' לא נתן לי, זאת השלמות שלי. בתנאים האלה, ועם הכלים האלה, אני אצליח למלא את השליחות שבשבילה הגעתי לכאן הכי טוב שאפשר.

אדם שלם זה אדם שיש לו אמונה והוא לא מקנא באף אחד כי הוא יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לו ואין לזה שום שיכות אליו. אדם  מתחיל את היום עם האמונה הקדושה, הוא זוכר שכל מה שקרה קורה ויקרה זה הכל בהשגחה פרטית, אז כל היום מאיר לו בצורה אחרת. אם אדם זוכר את זה, אם הוא מתחיל את היום עם זה, הוא יהיה שמח, שום דבר לא יפיל אותו. וכשאדם משתדל לחזק גם אחרים בנקודה הזו, הוא עצמו מתחזק כי כשעוזרים לשני נעזרים בעצמנו. כשיהודי מבין שהקב"ה הוא הכתובת לכל בעיה שיש לו, שרק ממנו יכולה לבוא הישועה, ההבנה הזו מעניקה לו רוגע ושלוה. הוא כבר לא לבד. מה שלא יקרה, יש לו עצה ודרך, יש לו אל מי לפנות, יש ממי לבקש עזרה.

אחד הסיפורים שסופרו אחר מטתו של האדמו"ר מנדבורנא זצ"ל, שבימי בחרותו עת נכנס ללמוד בישיבת דושינסקי בירושלים, והוא בשאיפותיו הטהורות רצה ללמוד עם השותף היותר טוב, בחור שיהיה מתמיד, שלא ידבר דברים בטלים, שיהיה ירא שמים, מה יעשה? מי מכיר אותו? מי ירצה ללמוד אתו? ובכלל, למי יפנה? כיצד הוא יכול לדעת מי הוא בחור טוב באמת? מה עשה? עמד כל הלילה ליד ארון הקודש, אמר תהילים בדמעות שליש ובקש והתחנן להקב"ה שיזמן לו את החברותא היותר טוב ששייך בשבילו. למחרת בבוקר נגש אליו אחד הבחורים החשובים בישיבה ושאל אותו אם יהיה מוכן ללמוד עמו בשותפות… שותף עמו למד חמש שנים.

הרבי זצ"ל בעצמו נהג לספר סיפור זה כדי ללמד גודל כוחה של תפילה, אם יש רצון טוב, אם רוצים באמת, ומתפללים מעומק הלב אל השי"ת, השי"ת עוזר! (כי אתה עמדי ד')
איזה כוח יש לתפילה. משה רבנו, בפרשה שלנו, מבקש מה' לא לקבל את תפילתם של קורח ועדתו. "ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה' אל תפן מנחתם" (טז, א). והדבר תמוה, מדוע חשש משה מפני תפילתם? הרי כוונתם לא היתה לשם שמים אלא לשם כבוד בעלמא, מדוע שתתקבל תפילתם? לומדים מכאן איזה כוח עצום יש לתפילה, שאם קורח ומאתים וחמישים נשיאים היו עומדים ומתפללים מתוך עמקי הלב לריבון העולמים, אפשר שהקב"ה היה מקבל תפילתם. לכן היה משה צריך להקדים תפילה לפני הקב"ה שלא תתקבל תפילתם.

איפה מתחיל השלום? בתוכנו פנימה. כשאדם זוכה לשלום פנימי, כשהוא שלם עם כל מה שהוא עושה, כשהוא שלם עם הדרך שהוא הולך בה, הוא מקרין את זה לסובבים אותו וממילא נהיה שלום בין כולם. מתי אדם זוכה לשלום פנימי? כשהוא לומד לחיות עם הקב"ה. כשהוא לומד לשמוח במה שהוא עושה באותו רגע. אחת הסיבות שאנחנו לא שמחים, היא שאנחנו תמיד חושבים על משהו אחר שצריך לעשות כשנסיים לעשות את הדבר הנוכחי. וככה אנחנו לחוצים, ומודאגים, ומפסידים את העונג הזה לעשות כל דבר עם הקב"ה, לבקש ושנרגיש אותו במה שאנחנו עכשיו, ברגע הזה ממש.

שלום בבית
רק כשיש לאדם שלום עם עצמו, יכול להיות לו גם שלום בבית. ושלום בבית זה הדבר הכי חשוב בחיים. אסור להפסיד אותו בכל מחיר. כל השפע, ברוחניות ובגשמיות תלוי בשלום שיש בבית, כל הברכה תלויה בו בשלום, כל ההשפעות הטובות, הכל משם. רבנו הקדוש: "כי עיקר הממון של האדם בא לו ע"י בת זוגו, כי ע"י אור נפשה, מזה בא לו הממון" (ליקו"מ סט). כל כך מקפידה התורה הקדושה על אושרה של האשה הנשואה, שבמצווה מיוחדת פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור והורתה לו: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח". השמחה של האישה זה המצפן שלנו. אם היא שמחה, אנחנו בכיוון הנכון. אם ח"ו לא שמחה, צריך לשנות כיוון. הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל: בשנה הראשונה כשבא הביתה, תמיד יביא עמו מתנה, אפילו ממתק קטן שאוהבת. ובזה יקיים מצוות עשה מהתורה "ושימח את אשתו אשר לקח". איש ואישה זה שלמות. זה דבר אחד. גם אם לא תמיד נמצאים ביחד כי כל אחד יש לו את התפקידים שלו בשותפות הזו, עדיין הם ביחד. חושבים אחד על השני. איך אני יכול לשמח אותה. איך  אני יכולה לעשות את רצונו. זה חבור בנשמות. לא בפלאפונים. צריך כל הזמן לחזק את החיבור הזה. להתפעל אחד מהשני. לראות את המעלות של השני.

מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א: ["גם אחרי שמתחתן, צריך לחפש כל החיים אחר בת זוגו, כי כשמתחתן עדיין אינו מכיר את מעלותיה וצריך כל החיים  לחפש ולגלות את המעלות הנפלאות שבה, שעל זה נאמר "אשת חיל מי ימצא". מי יזכה למצוא שאשתו היא אשת חיל, לא פעם אחת בלבד, כל יום  מחדש. וכל אדם שידע שבאמת יש באשתו מעלות שאין בשום אשה אחרת בעולם, וצריך שיאמר לה בפה מלא ובלב אמת: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". כאשר אין שלום בבית, מיד נפגעת הפרנסה. לעומת זאת, כשהאשה מבקשת מאיש איזה דבר והאיש עונה בחיוב, ואומר כן, בסדר, באותו זמן יורד לו שפע. עיקר הנסיון כפי שאומר האר"י הקדוש זה לחיות עם אשתו בשלום, כי עם החברים הוא יכול להסתדר. הוא לא נמצא איתם כל היום, אך עם האשה הוא חי 24 שעות וזה הנסיון הכי גדול"] (עד כאן מורנו הרב)

להרבות תודה אחד לשני, לא חסר על מה להגיד תודה בבית. הבעיה שלנו שאנחנו מקבלים הרבה דברים כמובן מאליו. לדעת להעריך, להתרגש ממה שעושים בשבילנו גם אחרי עשרות שנים ביחד. ככה מכניסים את השכינה הביתה. ככה גם מחנכים את הילדים להכרת הטוב. ["בית של תורה הוא בית של דוגמא אישית. ולכן, כשבאים לחנך את ילדינו, צריך קום כל לחנך את עצמנו. לעבוד על תיקון המידות שלנו, לעקור את הישות שלנו.

ילדים ניחנו בטביעת עין חדה, והם נתונים לכל השפעה שבאה אליהם מן החוץ. כל הדיבורים על תורה ומוסר אינם עושים רושם על נפש הילד כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה  ואם ח"ו לרעה.

הורים קצרי רוח  לא  יצליחו לחנך לסבלנות, רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, לגסי הרוח לא יתאפשר לחנך לנימוסים והערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. עלינו להתעלות ולהעלות יחד עמנו את ילדינו. הילדים צריכים לראות הורים שכל הזמן עובדים, כל הזמן רוצים. הם גם צריכים לראות הורים שפועלים מתוך שיקול דעת. למשל, בענין המשמעת. הכוונה היא לאופן בו אנו אוסרים על הילד או מתירים לו, והשמחה בה אנו מעניקים לו את החירות לעשות כרצונו. צריכים להראות לילד כי האיסור או ההתיר אינם נובעים מתוך מצב רוח ארעי, מתוך שאיפה לשלוט או מתוך עקשנות גרידא, אלא מתוך שיקול דעת וכובד ראש, וכי אין אנו אוסרים או מתירים אלא רק מה שאנו חייבים לאסור או להתיר".] (באור פני מלך חיים).]

בני זוג חייבים לסגור חזק את הפה ולא להעיר הערות. כל הערה – מקלקלת, הורסת, לא מועילה כלל. קשה לשמוע כל הזמן ביקורת, צריך לשמוע מחמאות, לא הערות. כדי להשמיע הערה בלי שתפגע, צריך להיות זך ונקי.